בין תקומה לתחייה...
26.6.2007

כמה יהודים חיים כיום בפולין? דומה כי העם היהודי ובמיוחד הישראלים עסוקים כול העת בשאלות דמוגרפיות. פגשתי לפני כעשרה ימים בוורשה את הרב מיכאל שודריך, הרב הראשי של יהודי פולין, ושאלתי אותו את השאלה הזאת. תשובתו הפתיעה אותי, או שמא לא הייתה צריכה להפתיע אותי. הרב שודריך, מייקל בפי המכירים אותו מקרוב, ענה שיהודים לא סופרים נשמות חיות, שבפולין אסור לשאול את השאלה הזאת ושאין עליה תשובה חד-משמעית. ובכל זאת, לאחר שדחקתי אותו להסתכן ולזרוק ניחוש הוא הדהים אותי בתשובתו: להערכתו חיים בפולין לא פחות מ- 20 אלף יהודים. השתוממתי לשמוע את המספר המופרז הזה, שכן על פי הידוע לנו רשומים בקהילות השונות בפולין לא יותר מ- 3,200 יהודים. מייקל היה מאוד סבלני כלפי ונימק את תשובתו: לאחר תקופת השואה שרדו כ- 10 אחוזים מיהודי פולין, קרוב ל- 350 אלף יהודים שניסו לשוב ולשקם את חיי הקהילה. בגלי ההגירה השונים לאחר פוגרום קיילצה (יולי 1945) והלחץ האנטישמי של השנים 1957-1958 ו- 1968, אין ספק שנותרו בפולין כמה עשרות אלפי יהודים. חלקם הגדול ניסה אמנם להסתיר את עברו, לטשטש עקבות, להוכיח נאמנות למשטר הקומוניסטי. עם זאת, רבים שמרו על הסוד הזה וניצניה של זהות יהודית חדשה נבטו בפולין לאחר נפילת הקומוניזם ובמהלך שנות ה- 1990.

מייקל שודריך הנו רב אורתודוקסי הנוהג לפנים משורת הדין כלפי כל יהודי או יהודי בכוח בפולין. תפיסתו היא שהיהדות היא אוהל פתוח כמו אוהל אברהם. מאוד מצאה חן בעיני התפיסה הזאת, המקבלת את האחר – יהודי או לא, עם שורשים יהודיים או צל של השפעה יהודית – בלי שיפוט ובלי תביעות חד-משמעיות. לדבריו המציאות הייחודית של מזרח אירופה דורשת גישה פתוחה, סובלנית, מתחשבת. יחד עם זאת, לא היה קל לגלות שבית הכנסת היהודי היחיד הפועל בוורשה היום, נוז'יק, כמעט ריק ממתפללים ותלוי בתיירים יהודיים מרחבי העולם בכדי למלא מניין יומי, אך הם פוקדים את שעריו בעיקר בשבתות ובחגים לא בימי חול. ברם, למדתי שדמוגרפיה הוא גם שאלה של גיאוגרפיה.

חזרתי לפני ימים אחדים ממסע מרתק אל פולין והונגריה, כראש משלחת והיסטוריון ראשי של קבוצת מחנכים בכירים – תכנית שאנו מקיימים בשותפות עם מרכז מלטון לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית. המסע היווה חלק מקורס שלם הבוחן את החיבור בין השואה לתקומה, בין החורבן לתחייה, בין העבר להווה. עבורי זה היה מסע ייחודי, שכן למרות המחויבות לבקר באתרי שואה – הנובעת מהתמיכה הנדיבה של ועידת התביעות, "הקליימס" – היה לי ברור שהמשימה הנוספת שלנו היא לבחון את חידוש החיים הקהילתיים בשתי המדינות הללו לאחר תקופת השואה והקמת מדינת ישראל. ואכן, לצד הביקורים באזור גטו ורשה וגטו קראקוב, במחנות טרבלינקה ואושוויץ-בירקנאו, ערכנו ביקורים בבתי ספר יהודיים, מועדוני נוער, נפגשנו עם שליחי הסוכנות היהודית ונציגי תנועות הנוער ובחנו לעומק את שאלת תחייתם של חיים קהילתיים באדמת הקטל וההשמדה.

בעיני רבים המסעות לפולין מזוהים עם התפיסה של מצעד החיים, ברואה הנגדה בין פולין למדינת ישראל, בין השואה שהתרחשה שם לתקומה שאירעה בארץ  ישראל. בעיני ציונים, יהודים וישראלים רבים, פולין מסמלת בית קברות ענקי של העם היהודי, בו אין חיים יהודיים או לא צריכים להתקיים חיים יהודיים. תפיסה זאת רואה כמעט בכול פולני אנטישמי ובוחנת תחת זכוכית מגדלת כול מעשה אלים כלפי יהודים. צר לי להפתיע את החושבים כך, אך גילינו בפולין חיים קהילתיים תוססים, כולל פעילות מבורכת של שתי שליחות מתנדבות של המחלקה לחינוך העושות ימים כלילות למען חיזוק החיים הקהילתיים וחיבור היהודים החיים בוורשה אל מדינת ישראל: טל עטר ואסנת בר-און. מצאנו מרכז קהילתי חי, המספק שירותים קהילתיים מגוונים בעזרת הסוכנות היהודית והג'וינט. ביקרנו יחד עם השליחות שלנו בבית הספר מורשה-לאודר, בו לומדים כמה מאות תלמידים – כמחציתם לא יהודים לפי ההלכה. שוחחנו עם מורים לעברית ויהדות, כן בעברית!!, עם מנהל – רב אורתודוקסי יליד פולין שלמד ב-YESHIVA UNIVERSITY וקיבל סמיכה לא מזמן בניו יורק. ביקרנו במכון שור, מרכז לתרבות יהודית למבוגרים המחובר אל ישראל ואל הסוכנות היהודית. שוחחנו עם סטודנטים פעילים ששבו לא מזמן מתכנית תגלית בישראל. יתר על כן, גם לאחר סיור בשרידים של גטו ורשה, בשביל הגבורה ובאנדרטת רפפורט, פגשנו את הליס ליברמן – לשעבר מנהלת בית הספר מורשה-לאודר וכיום מרכזת פרויקט ההקמה של המוזיאון לתולדות יהודי פולין, המוקם בימים אלה מטעם שלטונות פולין מול אנדרטת רפפורט בוורשה. שוחחנו איתה ועם קטקה, העוזרת שלה שזה עתה סיימה דוקטוראט על התפתחות יהדות פולין לאחר השואה באוניברסיטה העברית בירושלים. לא יכולתי שלא לתהות האם אנו עומדים מול חורבן או קהילה שלא התאוששה או שמא בפני תחייה קהילתית אמיתית המכוונת את עצמה לעתיד טוב יותר, בפולין המחוברת אל מדינת ישראל כבעלת ברית ומשולבת באיחוד האירופי ומאמצת אורח חיים דמוקרטי-פלורליסטי.
לבטח תעירו לי שאלה רק סימני היכר שמשקפים יסודות חלשים ולא אמיתיים. אינני בטוח, לא אוכל להיות חד-משמעי אך חזרתי מפולין עם תחושה חזקה מתמיד שאנו פועלים נכון ואין לשלול את התחייה הקהילתית. אני גאה ששליחות ישראליות צעירות עסוקות יומיום בחיבור מוסדות הקהילה אל מדינת ישראל, בהעמקת לימוד העברית כשפה חייה, בדאגה לתכנים הישראלים של בית הספר גם אם קרן לאודר מגדירה את עצמה כלא ציונית וחורטת על דגלה את הנצחת החיים היהודיים בכול פינה במזרח אירופה. אגלה לכם סוד, אחת מהמחנכות הבכירות המשתתפת השנה בתכנית שלנו הנה ילידת ורשה והגיעה אלינו כמחנכת בחינוך הבלתי פורמאלי בקהילה. נדהמתי לעקוב אחריה במהלך המסע, לשמוע איך היא עוברת מעמדה מתגוננת לעמדה גאה בעד חידוש החיים היהודיים בפולין וחיזוקם, איך היא בונה תכניות לעשייה חינוכית בוורשה לאחר שובה לפולין בקיץ הקרוב, כולל השתלבותה במחנה הקיץ של יהדות מזרח אירופה המתקיים מדי שנה בסרבאז' שבהונגריה.

ומה בנוגע לבודפשט? לא בטוח שאכן חיים בעיר זאת כ- 60 אלף יהודים, יש הטוענים שהמספר נמוך ומגיע אף ל- 80 אלף רק בעיר הבירה של הונגריה. מה שבטוח הוא שקיימים שלושה בתי ספר יהודיים, ביקרנו בבית ספר יבנה-לאודר ובבית ספר שייבר, לפחות ארבעה בתי כנסת פעילים, תנועות נוער ציוניות ומרכז קהילתי מדהים ביופיו בבית בלינט הקרוב לבית האופרה. אמת, בית הכנסת המרכזי ברחוב דוהני הוא מוזיאון מרשים – זהו בית הכנסת השני בגודלו בעולם כולו ופלא אדריכלי בפני עצמו – המיועד לתיירים יהודיים. אך בו בזמן היה מעניין להתפלל בבית הכנסת החרדי ברחוב קזנצי ובבית הכנסת הניאולוגי של האוניברסיטה היהודית בבודפשט, לסייר ברובע היהודי, לבחון את מוסדות הקהילה שקמו על חורבות הריסות יהדות הונגריה המפוארת – רק לצד בניין בית הכנסת המרכזי בדוהני קבורים קרוב ל- 8 אלפים יהודים שנספו באזור הגטו היהודי לקראת סוף המלחמה בין נובמבר 1944 לינואר 1945. גולת הכותרת של הביקור שלנו הייתה בלי ספק המפגש בבית בלינט עם הנציג שלנו באזור, ערן אל-בר, לשמוע אותו ואת שושה פריץ – מנהלת המרכז הקהילתי ובעצמה בוגרת תכנית מחנכים בכירים במרכז מלטון – מדווחים על הפעילות החינוכית הענפה המתקיימת במקום ובהונגריה בכלל. והדובדבן שבקצפת: לשוחח עם נציגי תנועות הנוער הבונים דרור, הנוער הציוני, השומר הצעיר ובני עקיבא, משוחחים עמנו על משמעות החינוך היהודי בהונגריה, על מקומה של ישראל ועל העבודה החינוכית עם נוער יהודי במדינה המטפחת התבוללות חזקה מצד אחד, ואנטישמיות חריפה מצד שני.

ומהי השורה התחתונה של הביקור? בעיני המסקנה העיקרית היא שיש לבקר לעיתים קרובות עם קבוצות שלנו בקהילות אלה, לדון איתם על עתיד הקיום היהודי במזרח אירופה, לעודד דו-שיח בין שווים ולנטוש את התפיסה המתנשאת של תקומה בלעדית במדינת ישראל. הביקור במקומות אלה עם משלחת מחנכים הבאים מכול העולם היהודי (ארצות הברית, ברזיל, ארגנטינה, דרום אפריקה, אוסטרליה, רוסיה, פולין והונגריה) והעתידים לשוב לעבודה חינוכית מקצועית בקיץ הקרוב, היה מבחינה זאת מרתק ומשמעותי. ניתן לבטא גישה חינוכית ציונית גם מתוך כבוד והבנה, על בסיס גישת אחד העם המטיפה להכשרת הלבבות. גם כשאנו משוכנעים שעתיד העם היהודי נעוץ במדינת ישראל, שהקהילות הללו מסמלות "עבדות בתוך חירות" (שוב אחד העם), אין לזלזל בעשייה החינוכית והקהילתית הענפה המתקיימת במקומות אלה, בשדות קטל והשמדה אך באירופה מתחדשת ומאוחדת המטפחת פלורליזם, סובלנות, וזיקה חיובית אל מדינת ישראל. אכן, אין לשכוח את העבר או לטשטש את השלכות השואה. עם זאת, אסור לשלול את ההווה ולהתעלם מהחיים הקהילתיים הבריאים שמתפתחים במדינות כמו פולין והונגריה.

יוסי גולדשטיין