קוצים בכרמים
27.3.2007

שוב התיישבנו, איתן ואני, לפרק לימוד. הפעם הוא הביא קטע העוסק בלכידת רשעים או גנבים, ואני תוהה מה כבר אנחנו יכולים ללמוד ממנו, בימים אלה בהם אנשי ציבור מואשמים בכל מיני עברות ופושעים מועדים חומקים מרשויות החוק. אנחנו לא עוסקים בביקורת היסטורית ולא בביקורת ספרותית. אנחנו משאירים את המלאכה המבורכת הזאת למומחים. חשוב לנו להבין את הקטע לאור האירועים המעסיקים אותנו כאן ועכשיו ולדובב את חז"ל מבלי להתגרות יותר מדי בחוקרים השונים. גם כאשר אני מרשה לעצמי חופש רב בפרשנותי, אני משתדל שלא לסתור את דבריהם – לפחות כל עוד הם מסכימים ביניהם.

הקטע עוסק כאמור בעבודת השיטור בעולם הנתון לשליטת מלכות כלשהי, בין אם הם רומאים ובין אם הם אמריקאים. בכושר להבחין בין צדיקים לבין רשעים. בחשש להריע לצדיקים ולהיטיב עם רשעים. ר' אלעזר הוא בנו של ר' שמעון בר יוחאי. לימים, לאחר שיסיים לעבוד בשירות המלכות, הוא יחמוק מידה הארוכה והקשה למערה עם אביו. לפי המסורת, הם הקדישו את זמנם במערה ללימוד תורה ולחיבור... ספר הזוהר:  

דרש רבי זירא ואמרי לה תני רב יוסף: מאי דכתיב: "תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער" (תהילים קד). "תשת חשך ויהי לילה": זה העולם הזה שדומה ללילה. "בו תרמוש כל חיתו יער": אלו רשעים שבו שדומין לחיה שביער. "תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון": "תזרח השמש" לצדיקים. "יאספון" רשעים - לגיהנם. "ואל מעונתם ירבצון": אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור לפי כבודו. "יצא אדם לפעלו": יצאו צדיקים לקבל שכרן. "ולעבודתו עדי ערב": במי שהשלים עבודתו עדי ערב.

ר' אלעזר ב"ר שמעון אשכח לההוא פרהגונא דקא תפיס גנבי.
רבי אלעזר בן רבי שמעון (בר יוחאי) מצאו לאותו שוטר שתופס גנבים.
אמר ליה היכי יכלת להו לאו כחיותא מתילי
אמר לו: "איך אתה יכול להם, לא כחיות היער נמשלו?
דכתיב בו תרמוש כל חיתו יער?
שכתוב בהן בו תרמוש כל חיתו יער?"
איכא דאמרי מהאי קרא קאמר ליה (תהילים י): "יארב במסתר כאריה בסוכו."
יש שאומרים שמפסוק זה אמר לו: "יארב במסתר כאריה בסוכו" (תהילים י).
דלמא שקלת צדיקי ושבקת רשיעי?
אולי אתה תופס צדיקים ועוזב את הרשעים?
א"ל ומאי אעביד? הרמנא דמלכא הוא.
אמר לו: "ומה אעשה? צו המלך הוא."
אמר תא אגמרך היכי תעביד: עול בארבע שעי לחנותא
אמר לו: "בוא אלמדך איך תעשה: כנס בארבע (שעות) לחנות
כי חזית איניש דקא שתי חמרא וקא נקיט כסא בידיה וקא מנמנם שאול עילויה
וכשתראה אדם שותה יין ומחזיק כוסו בידו ומנמנם שאל עליו.
אי צורבא מרבנן הוא וניים אקדומי קדים לגרסיה
אם מחבורת תלמידי החכמים הוא וישן, סימן שהקדים לקראת לימודו.
אי פועל הוא קדים קא עביד עבידתיה ואי עבידתיה בליליא רדודי רדיד
אם פועל הוא, הקדים לעבודתו, ואם עבודתו בלילה, בודאי עוסק הוא בריקוע פחים שעבודתם בלילה, וסיים [אולי הקדים ל} משמרתו. 
ואי לא גנבא הוא ותפסיה.
ואם לא - גנב הוא ותפוס אותו."
אישתמע מילתא בי מלכא אמרו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרונקא.
נשמע הדבר בבית המלך ואמרו: "קריין האיגרת יהיה השליח לבצעה."
אתיוה לרבי אלעזר ברבי שמעון וקא תפיס גנבי ואזיל.
הביאוהו לרבי אלעזר בן רבי שמעון והיה תופס גנבים והולך.
שלח ליה ר' יהושע בן קרחה: "חומץ בן יין עד מתי אתה מוסר עמו של אלוהינו להריגה!?"
שלח ליה ר' יהושע בן קרחה: "חומץ בן יין עד מתי אתה מוסר עמו של אלוהינו להריגה!?"
שלח ליה: קוצים אני מכלה מן הכרם.
שלח ליה: "קוצים אני מכלה מן הכרם."
שלח ליה: יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו.
שלח ליה: "יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו."

יומא חד פגע ביה ההוא כובס. קרייה חומץ בן יין
יום אחד פגש בו אותו כובס וקראו: "חומץ בן יין!"
אמר מדחציף כולי האי שמע מינה רשיעא הוא. אמר להו תפסוהו תפסוהו.
אמר: "מזה שהוא חצוף כל כך אני למד שרשע הוא." אמר להם: "תפסוהו", ותפסו אותו.
לבתר דנח דעתיה אזל בתריה לפרוקיה ולא מצי.
לאחר שנחה דעתו הלך אחריו לפדותו ולא מצאו.
קרי עליה (משלי כא) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. זקפוהו.
קרא עליו: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כא). תלוהו.
קם תותי זקיפא וקא בכי.
עמד תחת העץ ובכה.
אמרו ליה רבי אל ירע בעיניך שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכפורים הניח ידו על בני מעיו אמר שישו בני מעי שישו ומה ספיקות שלכם כך ודאית שלכם על אחת כמה וכמה מובטח אני בכם שאין רמה ותולעה שולטת בכם.
אמרו ליה: "רבי אל ירע בעיניך שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכפורים." הניח ידו על בני מעיו. אמר: "שישו בני מעי שישו. ומה ספיקות שלכם. כך ודאית שלכם. על אחת כמה וכמה מובטח אני בכם שאין רימה ותולעה שולטת בכם."
ואפי' הכי לא מייתבא דעתיה.
ואפילו כך לא נתיישבה דעתו.
אשקיוהו סמא דשינתא ועיילוהו לביתא דשישא.
השקוהו סם שינה והכניסוהו לבית השיש [חדר ניתוח].
וקרעו לכריסיה הוו מפקו מיניה דיקולי דיקולי דתרבא ומותבי בשמשא בתמוז ואב
ופתחו את בטנו והוציאו ממנה כמויות של שומנים והושיבום בשמש של תמוז ואב.
ולא מסרחי.
ולא הסריח [השומן].
כל תרבא נמי לא סריח. כל תרבא לא סריח שורייקי סומקי מסריח.
כל שומן לא מסריח. אכן, כל שומן לא מסריח אבל שיירי נימי דם הדבוקים לשומן כן.
הכא אף על גב דאיכא שורייקי סומקי לא מסריח.
כאן אף על פי שהיו שירי נימי דם בכל אופן לא הסריח השומן.
קרי אנפשיה (תהילים טז) אף בשרי ישכון לבטח.
קרא על עצמו אף בשרי ישכון לבטח.

תלמוד בבלי, סדר נזיקין, מסכת בבא מציעא, פרק השוכר את הפועלים, פרק ז', דף פג עמוד ב.

איני יודע לומר למה התכוונו חז"ל, כאשר חיברו את הקטע הזה או הביאו אותו. ר' אלעזר אינו דמות נוחה במיוחד. הוא לא התאפיין בענווה יתרה. הוא חכם אך גאוותן ואף יהיר. כל אימת שלמד תורה הרבה, "הייתה דעתו גסה עליו". פעם יצא לו לפגוע באדם פשוט, מכוער, שנקרה בדרכו כאשר יצא להתבשם בתורתו. במקום להחזיר לו שלום, הוא הוכיח אותו על כיעורו. והאיש הפגוע הגיב קשות: "לך ואמור לאומן שעשני: כמה מכוער כלי זה שעשית." מאותו מדרש אנו למדים שגם אז ר' אלעזר דרש: "לעולם יהא האדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז" (תענית כ, א). אך הוא היה קשה לפחות כאותו חרוב ממנו הוא ואביו אכלו, כאשר שהו במערה. הוא נמנה כנראה עם אותם פרופסורים היודעים את הכול, הרודים בכול והממהרים לתת עצות לכול. אף-על-פי שר' אלעזר לא היה שוטר, יש לו משנת שיטור סדורה. הוא שוטח ומיישם אותה – בהצלחה לא קטנה. לפיה הבריות מתחלקות לארבע קבוצות: תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, פועלי יום, פועלי לילה ו... רשעים-גנבים. כולם מנמנמים בשעות הבוקר, כי שנתם אינה שלמה, בין אם שיננו את תלמודם, בין אם עבדו, בין אם השכימו לעבודה ובין אם בילו את הלילה בשוטטות ברחובות בתורם אחרי גזילה קלה. בעולם שכולו חמס, אורבת הרשעות לכל מי שאינו עוסק בתורה או במלאכה.

איני יודע אם כל הרשעים הם נבים, או כל הגנבים הם רשעים, אבל ברור לי שחז"ל נוטים לשים אותם באותו סל. כנראה שלא מדובר בגנבים קטנים הרעבים ללחם, אלא בחומסים המנצלים את הבריאה לצורכיהם, משבשים את דרכיה ומקלקלים אותה. הם עושקים הדוגלים בשיטות, פוליטיות או כלכליות, המיטיבות עימם. הם אינם בוחלים בשום אמצעי ואינם מתחשבים באף אחד, והכול כדי להגדיל את רווחיהם על חשבון רווחת הכלל וטובת הציבור. הם פוגעים בכרמים ואינם מאפשרים להם לתת את פריים. מפיקים מהם חומץ במקום יין ומוכרים לנו אותו על תקן יין משובח. הם מקלקלים את טעם הבריאה. מדובר כנראה בפושעים אקולוגיים.

*  

שתי עמדות עקרוניות מתנגשות בקטע שלפנינו. ר' יהושע בן קרחה דוגל באותה אי-התערבות בענייני המלכות שאפיינה את החוגים הפרושים. הבריאה צריכה להיות פגומה, כדי לראות צדיקים נקרעים ורשעים נהנים. מלכות אולי נחוצה, אבל אין ביכולתה לתקן את הבריאה. הרוע אינו פוליטי ואינו חברתי אלא אונטולוגי, מובנה לתוך הבריאה ורק בעלה יוכל לתקנה. נגד ההפרות הפוגעות בה, רק הוא יכול להגיב. אולי על-ידי רעידות אדמה, אולי באמצעות הצפות, אולי דרך מחלות חדשות. למרות חוכמתו, כושר התערבותו של הצדיק מוגבל. הוא לא יכול להיאבק ברוע שמקורו בשיבוש סדרי בראשית. אל תנסו לשנות את העולם הזה, אלא פעלו למען העולם הבא. בינתיים, שימו את מבטחכם בבורא עולם. אולם יכול להיות שר' יהושע מתכוון בבעל הכרם דווקא למלכות. הרי היא נטלה על עצמה להשליט את הסדר שלה בעולם. היא טוענת לבעלות על העולם – שהיא תדאג לניקיונו. לא מכבודו ולא מתפקידו של תלמיד חכם לשמש כשוטר – אפילו לא בתור רב במשטרה. הוא ממונה על העולם הבא, לא על העולם הזה. 

ר' אלעזר אינו מקבל את עמדת אי-ההתערבות. לא זו בלבד שיש להתערב, אלא שומה עלינו לייעץ למלכות כיצד לעמוד במשימת השיטור שלה. שאם לא כן הקוצים יכלו את הגפנים ולא יהיה כלל יין. בעל הכרם אינו עוסק בקוצים, הוא ממטיר גשמים. הוא משיב רוחות ומחולל סערות. הוא מטפל בפשעים אקולוגיים ולא בקוצים קטנים. ר' אלעזר נמנע מלהתנצח עם ר' יהושע בן קרחה. הוא עסוק בהתרת גפנים מקוציהם – אפילו במחיר של החמצה מסוימת. אבל מה שהוא מוכן לספוג ממורו ורבו, אינו יכול לקבל מעם הארץ המתמחה ב"כיבוס" דברי חכמים – אולי חוזר בתשובה, החוזר ללא אבחנה על דברי חכמים במחיר עיוות משמעותם או כוונתם. הוא חוזר על קללת ר' יהושע בן קרחה והדבר מעלה את חמתו של ר' אלעזר. הוא אינו שלם עם עצמו ועם מעשיו. הוא פוקד על מעצרו של הכובס. ניכר שהוא מנצל את סמכויותיו לרעה ומייד מתחרט ומנסה לחזור בו. אבל לשווא. אומנם כאשר מתברר לו שהקורבן נמנה עם האנסים החייבים בסקילה, הוא משתדל להרגיע את מצפונו. האולקוס אינו מרפה ממנו והוא נאלץ לעבור ניתוח להורדת שומן כדי להקל על מעיו. אבל אנחנו יודעים שהוא ימשיך לסבול עד יומו האחרון.

ר' אלעזר היה בעל ממדים שכנראה העיבו על מידותיו. הוא סבל מהשמנת יתר. מכל הבחינות. גם במידת המשקל, גם במנת המשכל וגם בהשכלתו. לפעמים השמנת יתר השכלתית-שכלית מעיבה על שיקול דעתם של פרופסורים גדושים מעצמם. ויטגנשטיין אמר בצדק, שהפילוסופיה עוסקת בשחרורה מאבחנות ומשיקולי סרק שהיא עצמה מניבה. אבל בתחום זה, לא עושים לכם הנחה. חייבים לטעון את שכלנו כדי לפרוק אותו. הפריקה אינה פחות חשובה מהטעינה, וכל מי שלא טען את שכלו, לא יידע מה היא חוכמה אמיתית המתנערת מכבליה, ממלכודותיה ומשומנה של למדנות. ר' אלעזר חטא באי-אלה חטאים. בחטא היוהרה. בחטא הפשטנות. בחטא החמה. אבל לחטא אחד הוא לא התפתה. הוא לא שמר על לשונו אף-על-פי שידע היטב שבמומו הוא פוסל כאשר הוא הטיח כלפי הכובס: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו." הוא לא שמר על לשונו, הטיח ביקורת, השיא עצות ומצא עצמו בצרות. הוא לא היה מאלו השותקים, המתחמקים, השורדים, המפרגנים, המחניפים. הוא נטל על עצמו לבקר אף כי ידע שהוא יסבול. לפחות הוא היה נקי כפיים, במעיו לא פחות מאשר בבשרו...

אמי בוגנים

עריכה לשונית: פזיה סלע