צו פיוס
27.7.2006

כל פעם, זה מפתיע אותי מחדש. ההתייצבות והנכונות. נתת למדינה יותר ממה שנותנים לה בכל מקום אחר בעולם. אחרי שלוש שנים של ריצות, אימונים והיתקלויות, אתה מתפנה לעולם הרחב. נוסע לגואה ולאנדים. מגלה עולם ומלואו וחוזר עם ראש פתוח. ללמוד. לשאת אישה. לעשות לביתך. לשלם משכנתא. אתה משתדל לפלס את דרכך בחיים. עם השנים, התלונות רק הולכות ומתגברות. אתה קובל על רמת החינוך. על האלימות ברחובות. על המינויים הפוליטיים. על השחיתויות וההטרדות. מנהל שגרת חיים. קשיי היום יום. שמחות משפחתיות. סכסוכי שכנים. פתאום אתה מקבל צו 8 והוא משהה את הכול ודוחה את הכול. אתה מתייצב. ללא שאלות וללא חשבונות. אתה מחבק את אימא ואבא, את החברה והחבר, את הילדים. אתה יוצא למלחמה ואתה יודע שאתה עלול לא לחזור ממנה. מרדכי ניסן, פסיכולוג של המוסר באוניברסיטה העברית, הדביק אותי פעם בשאלה הבאה: "מה מניע אדם להקריב את חייו למען משהו או מישהו אחר?" מאז, השאלה לא מרפה ממני. 

כל פעם, מספרים לנו שהנוער התקלקל, התדרדר, התרחק, התנתק. יותר ויותר נגוע באלימות ובחמדנות. נוטה להתבדלות. באוהלה של תורה או בבועה של היי-טק. ובכל פעם, הוא מתגלה במלא יופיו ובמלא תעוזתו. יותר יפה מנבחריו ויותר נועז מהם. משהו מופלא טבוע בצו 8. כנראה שבכל דור ודור זה קורה מחדש. רק שאני לא יודע מה קורה. האם עומדים לכלותנו באמת. אם מתייצבים וכל עוד מתייצבים כנראה שזה נכון. מנהיגים טועים לפעמים. אינטלקטואלים טועים לפעמים. קובעי דעת קהל טועים לפעמים. המוני צעירים לא טועים. הם חשים את האמת. אחרת, הם לא היו מתייצבים. עם עגילים באוזניים, צמות בגב או כיפות שמוטות על הראש. אחרי הודו ואחרי ברזיל. אחרי ההתנתקות ואחרי הצבעת המחאה בעד הגמלאים. ההתייצבות לא מפסיקה לחזור על עצמה וזה הסימן המובהק ביותר שאנחנו הרבה יותר חסונים ממה שאנחנו מוכנים להודות. למרות הכול. הוויכוחים. השסעים. הפערים.

הפעם, כולנו מופתעים מעצמנו. המנהיגות יותר מהעם, המפקדים יותר מהחיילים. נצטרך לברר את הפערים בציפיות. בבוא היום. לצערי, צו 8 מתגלה כצו הפיוס היעיל והמוצלח ביותר. למרות שהוא כואב. מאוד.

התחלה של תשובה לשאלה של ניסן קיבלתי דווקא מפיו של ילד בן 5 או 6 שהודה, נבוך קמעה, שכאשר שמע את האזעקה בפעם הראשונה הוא נעמד דום במקום למהר למקלט.

 ד"ר אמי בוגנים