דוד בן גוריון נולד בפלונסק שפולין כדוד גרין. בילדותו למד בבית הספר העברי שהוקם על ידי אביו ובגיל 17 בחר בציונות הסוציאליסטית והיה ממייסדי מפלגת "פועלי ציון" בעירו. בשנת 1906 עלה לארץ ישראל ועבד כפועל במושבות יהודה והגליל.
היה ממקימי ארגון "השומר" שנוסד ב-1909, ומאוחר יותר נבחר בוועידת פועלי ציון שהתקיימה ב-1910 להיות בין מקימי העיתון "האחדות". כחבר מערכת העיתון פרסם את מאמרו הראשון תחת השם: בן-גוריון.
בשנים 1914-1912 למד משפטים באוניברסיטת איסטנבול בתורכיה וכשחזר ארצה בשנת 1915 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גורש יחד עם יצחק בן צבי על ידי השלטונות העות'מניים והוגלה לאלכסנדריה. משם יצא לניו-יורק והיה שותף בהקמת תנועת "החלוץ".
בעקבות הצהרת בלפור וכיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, היה ממעוררי תנועת התנדבות ל"גדודים העבריים" ומראשוני המתנדבים לגדודים. ב-1918 הגיע כחבר הגדוד העברי בצבא הבריטי למצרים ומשם לארץ ישראל.
עם שובו לארץ חידש את פעילותו הפוליטית ובשנת 1919 היה ממייסדי מפלגת אחדות העבודה. היה ממקימי הסתדרות העובדים בארץ ישראל ובשנים 1921–1935 שימש מזכירה הכללי.
משנת 1933 היה חבר ההנהלה הציונית וב-1935 נבחר ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, תפקיד בו כיהן עד שנבחר ליושב ראש מנהלת העם ערב הקמת המדינה. באותה שנה עמד בראש הקבוצה שהביאה לאיחוד אחדות העבודה עם הפועל הצעיר וייסוד מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שאותה הנהיג ברציפות במשך כ-20 שנה.
פעילותו להקמת מדינה יהודית שבאה לביטוי החל משנת 1937 קבעה את דרכי המאבק נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל. עם פרסום "הספר הלבן" בשנת 1939, הוביל בן גוריון את מדיניות הגברת העלייה באמצעות העפלה וקרא להעלות יהודים לארץ גם בדרכים בלתי לגליות. הוא פעל להגברת ההתיישבות העברית בכל חלקי הארץ על אף איסורי המנדט הבריטי ונקט יוזמה להכרה בינלאומית בתוכנית החלוקה.
בשנת 1942, בעצם ימי מלחמת העולם השנייה יזם בן-גוריון את כינוסה של ועידת בילטמור שבמהלכה אושרה "תוכנית בילטמור" לביטול הספר הלבן ופתיחת שערי הארץ ליהודי העולם. במסגרת התוכנית הופיעה לראשונה התביעה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.