אמי בוגנים
מרץ 2003

כינונה של הקהילייה האירופית עונה בראש ובראשונה על מאוויים תרבותיים בקרב האליטות המשכילות והפוליטיות. הוא מהווה תשובה למלחמות ששיסעו את היבשת מאות בשנים. התהליך איטי וזהיר ומתלווה בלא-מעט סרבול . סביר להניח שאיש אינו יודע איך מאחדים מדינות בעלות מורשות תרבותיות ופוליטיות המושרשות באתוסים לאומיים ברורים וחדים, במוסדות מדינה בעלות מסורות עתיקות ובשלל דימויים וסמלים עממיים מתחרים ואפילו יריבים. נראה שאירופה נתפרת בהדרגה, מהתכנסות להתכנסות, מהסכם להסכם ומהקמת מוסד להקמת מוסד, כבתוך חלום יפה, קשה להגשמה, שאיש אינו מוכן לוותר עליו למרות הקשיים והבעיות. אירופאים צרופים שהאמינו באיחוד אירופה לא חסרו בעבר, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד בקרב היהודים. אחד מהם, הסופר האוסטרי סטפן זוויג (Zweig אפילו הטיל על עצמו את החובה המוסרית והפוליטית לפעול לכינון אירופה לפי הדגם השוויצרי, כפדרציה רב-לאומית בה חיים בכפיפה אחת לאומים שונים. הוא מדבר בלא מעט התלהבות על אותה "צו חכם ביותר להעלות לדרגה של אחווה את הבדלי הלשונות בין האוכלוסיות השונות, ע"י טיפוח הוקרה הדדית וחיים דמוקרטיים הגונים." .(2)

כיום, ריבוי הנוסחאות והקלישאות החוזרות ונשנות בפיהם של מנהיגי אירופה מסתיר חוסר נכונות להתמודד עם האתגרים השונים הכרוכים בהגשמת החזון האירופי :

The idea of "unity in diversity", proclaimed with stereotypical banality, is an intellectual crutch at best, a substitute concept for thinking in more complex terms at worst  .(3)

שאלות רבות מעיקות על בניית אירופה והקשות ביותר קשורות דווקא לריבונותה ועצמאותה של כל מדינה ומדינה, במיוחד הגדולות המובילות את המהלכים השונים:

• איך יוצרים אחדות תוך שמירה על הרב-גוניות הלאומית והתרבותית של המדינות השונות? מה מקומה של המסגרת המדינתית, במיוחד כאשר היא עצמה פדרטיבית כבגרמניה, ספרד ובלגיה, במערך הפוליטי-מוסדי האירופי? למה המדינות השונות בגרמניה, החבלים השונים בספרד או הישויות השונות בבלגיה ימשיכו להתחשב בסמכות המוסדות המדינתיים אם הם נתונים למרותם של המוסדות האירופים?
• איך מפיחים רוח אירופית לתוך תרבויות לאומיות הקנאיות לייחודן ולמקוריותן? איך בונים מסגרת רב-לאומית המתיימרת לשמר את המסגרות המדינתיות, במיוחד כאשר מדובר במדינות לאום כאיטליה, הונגריה ופולין?
• איך משתפים את ההמונים להוויה אירופית, תהיה אשר תהיה, כאשר הם חווים את אירופה כשעשוע פוליטי-תרבותי בידי אנשי השכלה ומדינאים וכמסגרת המכבידה, יותר מאשר מקלה, בתקנותיה ובהגבלותיה על החיים היום-יומיים?

אדריכלי אירופה החליטו, בלא מעט תבונה מדינית, להתקדם בהדרגה, צעד אחר צעד. הם נמנעו מלאמץ חוקה ומתייחסים להסכמים השונים כציונים בחוקה שבדרך (4) . הדיונים בקרב המדינאים מסבים יותר על מוסדות וכלים מאשר על מטרות ויעדים. כיום אירופה היא, במקרה הטוב ביותר, "A democratic parliamentary system of multi-level governance ". מבלי שהובהרו דיים הקשרים בין המוסדות האירופים, בינם לבין עצמם ובינם לבין המוסדות המדינתיים, החבלים והאזורים בתוך המדינות. מבלי שהובהרו הסמכויות של כל אחד ואחד מהמוסדות. לרוב, אלה נטולי שיניים ואמצעי אכיפה למרות חקיקה מתמשכת, כינון בית-משפט ומשטרה אירופית. האמת היא שאיחוד אירופה אינו עונה, בשלב הנוכחי, לכורח המציאות. הוא נובע  מתעוקת העבר ורוצה להפיג את חששות העתיד. מדינות אירופה מבינות שאינן יכולות לטעון לתפקיד מוביל בזירה הבינלאומית – במיוחד צרפת ובמידה פחותה אנגליה – מבלי להתארגן כישות בעלת אחדות כלשהי. הן מעונינות להוות מוקד בעל משקל בעולם רב-מוקדי, לצד המוקד הצפון-דרום אמריקאי, המוקד הסיני, המוקד ההודי, המוקד הערבי והמוקד האפריקאי. אומנם, מלבד המוקדים האמריקאי והסיני, שאר המוקדים טרם התגבשו. אירופה עצמה הנה בהתהוות ותהליך מיסודה, אם לא תחול נסיגה, לישות אחת ייקח דור עד שני דורות לפחות. התהליך אינו יכול להיות כלכלי ומשפטי בלבד; הוא חייב להיות גם דיפלומטי-צבאי ובעיקר חינוכי-תרבותי. כל עוד לא מתחנכים במדינות השונות ברוח אירופה המתהווה, כלומר על ברכי מורשת תרבותית כלל-אירופית, על ביטוייה היפים והאפלים כאחד, אירופה תמשיך להיות חלום יפה במרחב יפה. בניית מוסדות, כפרלמנט אירופי, מועצה אירופית, בית-דין אירופי, מתבררת כקלה יותר מיצירת הסכמה רעיונית-תרבותית. והאמת צריכה להיאמר, אם לאירופה מורשת אירופית, היא עדיין לא נחשפה, לא ע"י חוקרים ולא ע"י סופרים. אפשר להבליט את ראייתם האירופית של גטה ושל ניטשה, של הגל ושל מרקס, של זוויג ושל בנימין, מהר יתברר שאירופה נרקמה, בעיקר, דווקא ב… גרמניה. בשלב הנוכחי, אירופה הצליחה להשכיח את הקביעות הגיאוגרפיות העושות ממנה את קצה המערבי של אסיה ולבצר את מעמדה כיבשת  . (5)

התקדים האמריקאי

אירופה אינה אוהבת ללכת בעקבות ארה"ב ועוד פחות ללמוד לקח ממנה. ואם אנחנו מחפשים את תווי פניה של אירופה, הרי לנו הבולט ביותר  (6). היא לא תודה בנקלה שרוב המאוויים שלה הושגו הן בחברה האמריקאית, הן בחברות הרב-לאומיות, הרב-גזעיות ואפילו הרב-דתיות של מדינות דרום אמריקה. סטפן זוויג נאלץ ב- 1938 להגיע לארה"ב ולאמריקה הלטינית בכדי לחמוק מרדיפות הנאצים ודווקא שם מצא את התגשמות חלומותיו עבור אירופה. הוא התפעל מהחיים בצוותא, בלי המתחים והשנאות של אירופה: "בעיניים רוויות אושר אלפי זני היופי של טבע חדש זה, הצצתי אל העתיד."  (7)

בבואה ללמוד מארה"ב, אירופה תגלה אומנם הבדלים משמעותיים והם מחייבים בהחלט אסטרטגיה מקורית לכינון אחדות רוחנית-תרבותית:

1. ארה"ב נבנתה בעקבות מלחמת אזרחים שראתה את ניצחון הדוגלים בשחרור העבדים ובהענקת זכויות שוות לכל אזרחי הפדרציה האמריקאית. לעומת זאת, אירופה נבנית בעקבות שתי מלחמות עולם עקובות מדם שהסתיימו במיליוני הרוגים, לרבות השמדת יהודי אירופה והשמדת הצוענים, שני עמים טרנס-אירופים. עם זאת, אירופה, כארה"ב בזמנו, רואה בזכויות האדם ציר מכונן, אותו היא מטפחת בעיני עצמה ובעיני שאר העולם. היא מחויבת, בפירוש, להכרזה האוניברסלית של זכויות האדם של 1949 ולאמנה האירופית לזכויות האדם של 1969. הדבר מסביר את מבוכת קברניטיה בבואם לעסוק בסוגיית המהגרים המעיבה על כינונה, תפקודה והרחבתה של אירופה. למרות ההאחדה ההדרגתית בחוקים ובתקנות המסדירים את קבלתם, את קליטתם ואת אזרוחם.
2. ארה"ב נבנתה בעיקר ממהגרים ומצאצאיהם שראו את עצמם מחויבים לכור ההיתוך האמריקאי. הוא דרש מהם להשיל מעצמם את הזהות הלאומית הקודמת או, לפחות, להכפיפה לזהות חדשה, יותר אזרחית מלאומית, תוך התעלמות, עיתים משוועת, מבני הארץ האינדיאנים. ההגירה לארה"ב היוותה נכונות להיעתר לדרישת ההמרה הלאומית שלא הייתה כרוכה בשלילת הלאום הקודם אלא בהפיכתו, במחצבת כור ההיתוך, לאזרחות לאומית שנבנתה, מלכתחילה, מכל הלאומים (אם באירופה, הלאומיות היא המכוננת את האזרחות, לפחות עד למלחמת העולם השנייה, בארה"ב, האזרחות היא המכוננת את הלאומיות). לעומת זאת, אירופה נבנית בעיקר ממדינות לאומיות או מפדרציות לאומיות המדגישות, רובן ככולן, שהאירופאיות אינה מהווה תחליף ללאום, אפילו לא אזרחי, אלא השלמה ללאום ההיסטורי. הסממנים האירופים אמורים להתווסף לסממנים הלאומיים ולהחליפם רק במידה והם לא מערערים את האשיות הלאומיים של המדינות השונות. עם זאת, כינון מטבע אחיד, שהחליף את המטבעות הלאומיים, מהווה בהחלט ציון דרך משמעותי ביותר בכינון אירופה, מעבר לחשיבותו הכלכלית; הוא מהווה הוכחה שניתן לגעת במוסדות הלאומיים הכי יקרים של כל מדינה ומדינה ולחולל שינויים בהרגלי החיים היום-יומיים.
3. ארה"ב נבנתה במידה מסוימת בחלל ריק של תרבות, היות ותרבות האינדיאנים נפסלה מלכתחילה ע"י המהגרים האירופים. היא לא התקשתה במיוחד לאמץ שפת השליט האנגלי ולהפיץ אותה כשפת תקשורת בין המהגרים וכשפת תרבות לצאצאיהם. אירופה נעדרת, לפחות בשלב הנוכחי, שפה משותפת. אומנם הולכת ומתפשטת האנגלית כשפת תקשורת אבל היא מתחייבת יותר מהמצב הבינלאומי מאשר מהמצב האירופי עצמו. אירופה אינה יכולה לדבר צרפתית, ספרדית או גרמנית כי אי אפשר לצפות מסין או מהודו לדבר שפה בינלאומית אחרת מאנגלית.

האתגר האירופי

אירופה מתגבשת בלא-מעט חששות כלפי העתיד העלולים לסנדל את התפתחותה או להעיב עליה:

• אירופה טרם שרטטה את גבולותיה והיא נמצאת בתהליך של התפשטות העלול לרוקן את המרחב האירופי מכל תוכן ומכל חשיבות. ככל שהיא תתרחב, היא רק תרבה את השונות אתה יהיה עליה להתמודד. בקרוב היא תצטרך לבדוק את מועמדותה של טורקיה השוברת את ההגמוניה הנוצרית, עם גישושיה של הפדרציה הרוסית ואולי של מדינות ערביות כלבנון וארצות צפון-אפריקה.
• אירופה טרם חיסלה את חובתה כלפי המדינות אותן היא עשקה בתנופתה הקולוניאלית וטרם מיצתה את ניתוח תפקידה באירועים, בהחלט אירופים, כשואת היהודים ורדיפת המתנגדים למשטרים הקומוניסטים. הטחת כל ההאשמה בנושא השואה בגרמניה בלבד פטרה מדינות אחרות מלהתמודד בחלקן בהשמדת העם היהודי. חלקה של צרפת שאימצה לחיקה את משטר וישי; חלקה של איטליה ששיתפה פעולה עם הגרמנים; חלקה של אוסטריה שלא התנגדה להכללתה ברייך השלישי - שהציג את עצמו כהתגלמות אירופה המאוחדת והנקייה מיהודים. מלאכת הבניה מחדש, לאחר מלחמת העולם השנייה, פטרו מדינות מערב אירופה מלהתמודד עם השורשים, המניעים והסיבות התרבותיות לשואה. ואילו שחרור אירופה מעול הקומוניזם ומאיומו פטר אותה מלהתמודד עם הכוחות ההרסניים שפעלו בתנועה רעיונית אוטופית שטענה לכיבוש העולם. אירופה היא אומנם ערש התרבות המערבית; אולם היא גם הבית-קברות הגדול ביותר של התרבות האנושית. בהעדר דיון נוקב בקוטביות הזאת, עלולים להנציח את ארשת האנושות הצבועה מאחוריה מסתתרת אירופה מראשית תקופת ההשכלה. ובאשר לתיקון העוולות הקולוניאלים, אירופה מודה אומנם באשמה, מבכה על מצבו הרעוע של חצי-העולם הדרומי, מציעה פה ושם סיוע… ומגרשת מהגרים מאותן מדינות אותן היא ניצלה.
• אירופה טרם הכירה בחובתה כלפי ארה"ב, לא בחוב שהיא חבה לה עקב הסיוע הצבאי לו זכתה במהלך שתי המלחמות העולם, ולא בזה עקב עזרתה בבניית אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה או עקב עצירת התפשטות המשטרים הקומוניסטים-טוטליטריים. אירופה, במיוחד צרפת, אינה מוכנה להכיר בממזר שהולידה עם העולם החדש. היא לא מקבלת את הצלחתו ולא את תסיסתו. היא אפילו לא מסתירה את הבוז שהיא רוחשת כלפיו. מעולם, היא לא תודה שארה"ב היא יצירתה – הרב-לאומית, הרב-דתית, הרב-תרבותית – המוצלחת ביותר עלי אדמות. היא פשוט לא יכולה להסתכל עליו בפנים ולהכיר בלגיטימיות שלו. היא נוטה להבליט את חסרונותיו ולתעלם מתכונותיו. קשה למצוא, בקרב האירופאים הצרופים, אוהבי או אוהדי ארה"ב.

העוינות כלפי ארה"ב, הרווחת בקרב חוגים משכילים, מהווה תעודת עניות לאירופה, לשחצנותה ולכפיות הטובה שלה. אין עוררים שהעומק התרבותי האמריקאי אינו כעומק הצרפתי, הספרדי, האיטלקי, הגרמני... ואפילו האנגלי. אין עוררים שארה"ב , כשמסתכלים עליה מהצד האירופי של האוקיאנוס, נראית שטוחה למדי, טכנית למדי ואפילו, כדברי אומבטו אקו, פילישטית ( Philistine למדי. אולם אירופה חייבת לשאול את עצמה עד כמה העומק שלה, יהיה אמיתי או מדומה, מקל או מקשה עליה להגיע לאותם הישגים בתחומי המחקר, המדע, האומנות אליהם מגיעה ארה"ב. אירופה אינה יוצרת כבעבר, לא בספרות ולא בציור; היא משננת, לטוב ולרע, משנות עבר, מפרשת אותן, מפרקת אותן ומרכיבה אותן מחדש. והאמת היא שעוינות אירופה ניזונה יותר מהתכחשות לחובתה לארה"ב מאשר לעדיפותה התרבותית, תהיה מבוססת ככל שתהיה. היא נוטה לזלזל במורשת הפוליטית שלה, לצחוק על ההווי הסובב את המשחק הפוליטי שלה ולראות במנהיגיה הרפתקנים בלתי נלאים שיכורי כוח ואפילו... משיחיים. אירופה נקלעה, מסיבות שונות, לעידן הפוסט-לאומי יותר מאשר בחרה בו והיא מוצאת פורקן לתסביכיה כלפי ארה"ה בשעשוע אנטי-אמריקאי. אומנם ארה"ב אינה תורמת הרבה להתקבלותה ע"י האירופים. היא דוחקת הצידה את הקולנוע שלה, את האוכל שלה, את השפות שלה, והיא דוהרת, נטולת תסביכים, לכיבוש דמוקרטי בלתי-מרוסן של... העולם. היא לא יודעת שהיא מבינה בשעווה ובפלסטיק יותר מאשר באבנים ובשיש, בקישוט יותר מאשר באומנות, בתסריטים יותר מאשר בסיפורים, באסטרטגיה יותר מאשר בפילוסופיה, בחלל יותר מאשר באדמה. היא חירשת לרומנטיקה האירופית, אקולוגית בעיקרה, המבעבעת במחאה נגד תהליכי הגלובליזאציה הכלכלית והתרבותית. היא מתעלמת מפחדיה של אירופה, מחולשותיה ומתסביכיה. היא מתייחסת אליה כאל יבשת בריאה, כאילו נולדה זה מאתיים שנה...     

• אירופה טרם גיבשה מדיניות הגירה אחידה והיא לא יודעת איך להתמודד עם גלי המהגרים הלא-רצויים, העוטים עליה מכל עבר, מאסיה הבודהיסטית והמוסלמית, מאפריקה השחורה ומארצות ערב. גבולותיה נעשים יותר ויותר חדירים בפני אנשים, מיואשים לרוב, המחפשים עבודה ולחם עבורם ועבור משפחותיהם שנשארו מאחור. עצירתם בארצות המוצא לא תצלח היות וההכנסות מהמהגרים הופכות, בהדרגה, לחלק ניכר של התוצר הלאומי בארצות הנחשלות. והתגברות ההגירה  מפרה בהדרגה את האיזונים הדמוגרפים בכל המדינות ומהווה איום על אופין הלאומי-תרבותי. למרות שנוטים, בחוגים הנאורים, לדבר על דמוקרטיות פלורליסטיות, ניכרת רתיעה משינוי צבעה של אירופה, דתה ותרבותה. המיעוט המוסלמי – קרוב ל- 20 מיליון באירופה המערבית שהם כ- 4% מכלל האוכלוסיה – מערער במפורש את יסודותיה הנוצריים של אירופה, במיוחד בתקופה בה עלולה להשתולל מלחמת דת סמויה בין הנצרות לאסלם. בנוסף, מדינות אירופה, שהתייחסו למהגרים כאל עובדים העשויים לשוב לארצותיהם בבא העת, לא השכילו לפתח מדיניות של קליטה וכיום הן מתמודדות עם בעיות קשות בקרב הדור השני שנולד באירופה, ושקובל על אפליה ומעלה תביעות תרבותיות, חברתיות ופוליטיות כאחד.
• אירופה טרם גיבשה לעצמה אתוס מדיני למרות החקיקה המרובה המניבה כללים ותקנות בעלי תוקף בכל הקהילה האירופית. מצד אחד, המרחב האירופי ממעיט מחשיבותה של הלאומיות המדינתית; מצד שני, הוא מעודד לאומיות אתנית או אזורית, כקורסיקאית בצרפת והבסקית בספרד. אירופה הנבנית על מסד של מדינות עלולה-עשויה להיתקל בתביעות לאומיות-אזוריות לעצמאות או לאוטונומיה המערערות את המדינות עליהן היא נבנית. בנוסף, מיעוטים דתיים – כדוגמת היהודים או המוסלמים – או אתניים – כדוגמת הצוענים או הכורדים – יכולים לראות את עצמם מתפתחים טוב יותר כישות אירופית טרנס-מדינתית מאשר כחלקיקי ישות במדינות השונות.
   

לסיכום, קשה יהיה לשנות את המסורות התרבותיות המונות אי-אלו מרכיבים של שורשיות אפלה באדמה, התרברבות לאומית כמעת-אתנית ונטיות לבדלנות תרבותית. בפי הוגים אחדים, האירופאיות מצטיירת כהגשמה המשותפת של בליל התרבויות האירופיות המפרות האחת את השנייה ואפילו כהכלאה ביניהן. בשלב זה, נשפכים לחלל האוויר הרבה סיסמאות, נוצריות למחצה, הומניסטיות למחצה, המבליטות את הגמגום האינטלקטואלי של אירופה על עצמה ועל עתידה:

One must call to memory the idea of individuality in creation which is based on the Christian doctrine that man is created after God's image, Aristotle’s aim of eudemonia, the blissfulness which points beyond a life of pleasure (…) and an existence directed only towards earning money (…). One must also call to memory the ethic, that in the Christian form is called “faith, hope, love”, and in secular pathos “freedom, equality, fraternity”  . ” (8)

The federation of states, merely secured by agreement, i.e. terminable, can never do justice to the seriousness of the matter. It is opportunity that it has in mind, not a community of fate  .  (9)

אירופה העתידית

במידה ואירופה תתגבר על המוקשים האורבים לה, לרבות בנושא מדיניות חוץ וביטחון,  ותמשיך להתפתח כמרחב מדיני-כלכלי סביר להניח ש :     

1. אירופה תהיה רב-תרבותית, כלומר תגלה סובלנות כלפי ריבוי התרבויות, הן התרבויות הלאומיות-מסורתיות, בעלות שורשים היסטוריים באירופה, הן תרבויות המהגרים. היא אפילו תעודד הפצתן של התרבויות האתניות על מנת להתמודד עם הבעיות החברתיות והפוליטיות הכרוכות בקליטת גלי המהגרים השונים ועל מנת להוביל את השיח הבין-תרבותי הבין-לאומי. היא תהווה, אחדים יאמרו עם ארה"ב, אחרים במקום ארה''ב, מעבדה תרבותית – סדנא יצירה par excellence  של האנושות לצד הסדנאות בסין ואולי בהודו. ארה"ב עצמה ממשיכה לחפש את שורשיה באירופה ולפנות לעברה בחיפוש אחרי השראה, ובכל פעם שהיא נכוות היא נדהמת מחדש מעומק העוינות כלפיה וממחזורה מדור אל דור. בכל מקרה, אירופה תדבר אנגלית, על אפם ועל חמתם של הצרפתים, שיצטרכו לסגור מהר את הפער שלהם בנידון.
2. אירופה תתעסק, סביר להניח, במיעוטים דתיים אחרים, המוסלמים והבודהיסטים בעיקר, יותר מאשר ביהודים. היא תהייה עסוקה בהגבלת ההגירה ממדינות העולם השלישי, ממרוקו ועד דרום-אפריקה, מקורדיסטן ועד סין. במקביל, השפעת היהודים תלך ותפחת, מפאת מספרם, בכל מגזרי החיים, התרבותיים, הציבוריים והפוליטיים. באנגליה, צרפת, גרמניה. במרחב רב-לאומי, בו המיעוט היהודי הוא מהקטנים ומהמשולבים ביותר, נוכחותו ופעילותו, למרות חשיבותו הסימבולית, אינו מעורר דחייה או אפילו עצבנות כבעבר. במילים אחרות, האנטישמיות תשנה את פניה, ולא בגלל תחושת אחריות אירופית כלפי שואת היהודים. היא פשוט מתעדנת בהשוואה לשנאה כלפי הערבים או השחורים והיא צמודה יותר למדד העוינות כלפי ישראל בסכסוך המזרח-תיכוני מאשר לנוכחותם או היעדרותם של היהודים באמצעי התקשורת או במעגלי הכוח הפוליטי והכלכלי.
3. אירופה תלך בעקבות ארה"ב ותטפח התקרבות בין יהדות ונצרות, שתינוק את השראתה מהמקורות התנכיים המשותפים לשתי הדתות. ההתקרבות תבוא, לא מעט, מערעור הדוגמות הנוצריות  – אלוהותו של ישו, השילוש הקדוש, קללת היהודים - ובהתעניינות הנצרות במקורותיה הפרושיים. הדבר כבר בולט בארצות הפרוטסטנטיות העוסקות, עיסוק מחודש, בצמתים היהודים-נוצריים, בין אם בתקופת הופעתה של הנצרות, בתקופת הופעתו של לותר (Luther או בשלהי המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. יותר ויותר תיאולוגים וחוקרים נוצריים-פרוטסטנטים קופצים לימה של תורה ועוסקים בהוגים יהודיים כהרמן כהן, פרנץ רוזנצווייג ועמנואל לווינס. מצד אחד, נצפה בתהליך של ייהוד הנוצרים ; מצד שני, בתהליך של השלמת היהודים עם הנצרות. בכל מקרה, התעניינות, נטולת עוינות, של חוגים נוצריים ליברלים במקורות היהדות תשרת את קידום היהדות בקרב חוגים יהודיים שהתנכרו לה. בכוחה של היהדות, במידה והיא תתגבר על רתיעתה מלהכיר בנצרות כתוצר לוואי שלה, לשחק תפקיד משמעותי בהתחדשות פני הנצרות מול איומי האסלם.
4. אירופה תמלא, סביר להניח, תפקיד משמעותי ביותר בכלכלה העולמית – היא תהווה אחד ממוקדי הגלובליזאציה הכלכלית, ולא פחות חשוב, אחד ממוקדי המחאה נגדה. בנוסף, היא תציב את עצמה, עם או בלי אנגליה, כמוקד כוח פוליטי אלטרנטיבי למוקד האמריקאי הקורא תגר על  "this world propagandist power", הן בשיחות עם סין, הן בהתמודדות עם העולם המוסלמי.

אירופה-ישראל

אירופה הייתה, במשך קרוב לאלף שנה, מתקופת ספרד ועד לשואה, הבמה המרכזית של ההיסטוריה היהודית. המשוררים הגדולים, הפרשנים הגדולים, ההוגים הגדולים, רובם ככולם, היו אירופים. בנוסף, אירופה היא ערש הלאומיות היהודית, מקור השראת הציונות וכור מחצבתה, לטוב ולרע, של מדינת ישראל. אולם בעשורים האחרונים, ישראל הייתה מחוברת לארה''ב, מסיבות פוליטיות, תרבותיות ויהודיות. ארה''ב  תמכה בה תמיכה בלתי מסויגת; היא העניקה לה מענקים והלוואות כספיים משמעותיים ביותר; היא מכרה לה נשק בכמויות אדירות. אנשי צבא ואנשי אקדמיה שהו תקופות ארוכות בארה''ב והשלימו שם את הכשרתם המקצועית או האקדמית. אנשי יצירה ואנשי מחקר הפנו את מבטיהם ומאווייהם למעצמה הגדולה שדמתה ל…ארץ המובטחת מבחינה פוליטית, תרבותית ותעשייתית. המנהיגות הפוליטית החדשה, רובה בוגרת צה''ל, מיצחק רבין ואריאל שרון ועד אהוד ברק ובנימין נתניהו, כמעת ואינה מכירה את אירופה. אנשי האקדמיה מבלים את שנת השבתון שלהם באוניברסיטאות אמריקאיות, וניזונים לרוב מהמחקרים, השיטות והתורות שלהן. הם מביאים משם התמחויות בתחומים שונים כלימודי מדיניות וממשל, תורות ארגוניות למכביר ופרגמטיזם צרוף ההולם את הביצועיזם ואת התכליתיות הישראליים. אירופה מהווה, במקרה הטוב ביותר, יעד תיירותי קרוב ומועדף ו... כעין נוסטלגיה נכזבת בעיני רבים.

עם זאת, ניכרת לאחרונה התעניינות מחודשת באירופה, לפחות בקרב האליטות האקדמאיות. הן מגלות שגרמניה וצרפת מהוות את המעבדה ההגותית והאומנותית של… ארה''ב. במאה העשרים בלבד, הן תרמו הוגים בשיעור קומה של היידגר (Heidegger, גדמר (Gadamer וסרטר (Sartre, סוציולוגים בשיעור קומה של הברמס (Habermas ובורדיו (Bourdieu ואפילו הוגי יהדות בשיעור קומה של בובר, רוזנצוויג, סולובייציק, ולווינס. אולם, למרבה האירוניה, ישראל מגלה את קרבתה הגיאוגרפית-תרבותית לאירופה בתרגום לאנגלית-אמריקאית. בחצי-פה, היא מודה שהיא דומה יותר למדינות מרכז אירופה; ובלחש, היא מודה שהיא הייתה רוצה להידמות למדינות אירופאיות ים-תיכוניות כספרד, איטליה, פורטוגל ואפילו… טורקיה המערבית. לפחות היא רואה את מרחב הנשימה התרבותי והחברתי שלה באירו-ים-תיכוניות, מבלי שהשלימה לא עם קרבתה לאירופה ולא להימצאותה על אחד מחופי ים-התיכון. והאמת היא שישראל יכולה להפוך לצומת תרבויות, תרבות מזרח אירופה ותרבות מערב אירופה, תרבות המזרח ותרבות המערב, תרבויות היהדות, הנצרות והאיסלם, וכו'. ולבטח, צומת ומפגש עבור כלל היהודים מרחבי העולם, לרבות בין יהודי אירופה ויהודי ארה"ב. בכל מקרה, היא קשורה בטבורה לאירופה למרות החיצים אותם היא סופגת ממנה. הפרהסיה האירופית, על אורחותיה, הליכותיה ונימוסיה, מהווה משאת נפשה של רוב האוכלוסייה הישראלית. יש הרבה מה ללמוד מדפוסי המנהל הציבורי הרווחים בשירות הציבורי הצרפתי והאנגלי, ממדיניות הרווחה והסעד של דניה ושל שוודיה, מהתסיסה  הארכיטקטונית-סביבתית של ספרד ושל הונגריה, וכו'. על מנת לתפוס מעמד מקורי במרחב האירופי, היא צריכה להשלים עם העובדה הבסיסית שהיא לא תהיה… חלק מארה"ב. אמריקה רחוקה מידי, פרגמטית מידי, מהוקצעת מידי, טכנולוגית מידי. לעומת זאת, הסיכויים להצטרפותה, באחד הימים, לאירופה אינם בטלים. מועמדותה, סביר להניח, תעמיד את הקהילייה האירופית באחד ממבחני האמת העדינים ביותר שלה...

אירופה היהודית

הקהילות היהודיות ברחבי אירופה מחפשות את מקומן במרחב האירופי וטרם גיבשו לעצמן דפוס התארגנות פן-אירופי. לרוב, הקהילות המערביות, הגדולות והקטנות, לא גמרו להסדיר את יחסיהן עם הממשל המדינתי, להוציא אולי את אנגליה, ואילו היהודים במרכז ובמזרח אירופה טרם התגבשו מחדש כקהילות. נראה שהיהודים מתחילים להתחבט בשאלות ישנות-חדשות בראיה אירופית בחיפוש אחרי תשובות שתמצבנה אותם במרחב האירופי :

• חייבים להכיר בעובדה הבסיסית שהמאבק היהודי הנו על הפרטיקולריזם החיוני הנחוץ על מנת להבטיח הישרדות או/ו תחייה יהודיות מבלי להתכחש לערכים האוניברסלים. נשאלת אפוא שאלת מידת ההקפדה על ההצטמצמות הפרטיקולרית שלא תנעל את היהדות בגבולותיה של כת מתאבנת ושתבטיח דו-שיח פורה עם הסביבה הלא-יהודית. בהקשר זה ולמרות האופי הוולונטרי של ההצטרפות לקהילות היהודיות, מתעוררת מחדש שאלת הגטו הוולונטרי או, אפילו, הרצוי – שאלת הגטו העצמי (self-ghettoization). עד כמה ניתן לחיות חיים יהודיים מלאים ומוגנים מחוץ לגטו רוחני-אינטלקטואלי אם לא גטו בעל גבולות שכונתיות, גטו מנטלי אם לא גטו של ארבע דלות אמות ההלכה? ככלל, האם הגטו לא היווה בעבר ואינו מהווה בהווה תשובה נאותה לשימור דתות או תרבויות מיעוט בסביבות עוינות ובתקופה של גלובליזאציה המאיימת על תרבויות, דתות ושפות מיעוטים? איך צריך להראות הגטו המחודש שיאפשר חיים קהילתיים משגשגים, שלא יכביד על יושביו ולא יקומם את שכניו? מה יכולים להיות מוסדותיו? והיה והגטו, הקהילתי, אינו מהווה תשובה מה יכולים להיות דפוסי הקיום היהודי האלטרנטיביים בתפוצות.
  • תופעת היהודי הבודד המודע ליהדותו והמטפח אותה מבלי לבא בקהל ישראל או להיות חבר במוסד קהילתי, בין אם מתוך בחירה, בין אם מתוך ריחוקו הגיאוגרפי ממוסד כלשהו, תלך ותתרחב. קהילות וירטואליות תמלאנה את החסר, בין אם בתי-מדרש וירטואלים, בין אם מוסדות צדקה וירטואלים. היהודי הבודד המתגורר בגפו עם משפחתו בעיירה קטנה בדרום איטליה או בצפון ספרד, התורם את תרומתו השנתית לקרן היסוד, העולה לרגל לישראל, המבלה את פסח במלון באלפים שהושכר והוכשר ע"י חסידי הרב פלוני, השולח את ילדיו לקייטנות יהודיות, המכין את בנו ואת בתו לבר-בת-מצווה ברומה או במדריד תודות לקורס הכנה מטעם הסוכנות והנרשם לתואר שני ב יהדות בהוראה מרחוק מטעם ישיבה יוניברסיטי או האוניברסיטה העברית. בדרכה, דיאנה פינטו מצביעה על התופעה :

What is emerging before us are new personae: Jews with multiple loyalties who are rather like free electrons inside newly defined state and cultural perimeters  .    (10)

• ההתבוללות אינה מהווה יותר בגידה; אלא אחת האופציות העומדות בפני היהודי הבודד בבואו להחליט על עתידו, המקצועי, המשפחתי, התרבותי, הדתי והלאומי. ליתר דיוק, לא בוחרים להתבולל או לחזור בתשובה, כמו שנגררים, מחוסר עניין, להתבוללות או, מתוך עניין, לחזרה ליהדות. מצדם, נשואי תערובת אינם מהווים חרפה. אומנם, הם חושפים את הבן-זוג או הבת-זוג היהודים לסביבה מבוללת עוד יותר, מעמיקה את ניכורם מהיהדות ומשפיעה על בחירת הילדים. אולם הרטוריקה והפעילות נגד נשואי תערובת מעוררות יותר אנטגוניזם מאשר קוצרות הצלחה, במיוחד בתקופה בה ההכלאה הבין-גזעית, הביו-תרבותית והבין-דתית מהווה אתגר חיובי אם לא אידאל. לרוב, הן מסגירות יתר חולשה מחוזק ויותר אטימות מהבנה לרחשי לב. את אלה שקשריהם עם היהדות רופפים, הן לא מרתיעות; ואילו אלה שקשריהם עם היהדות אמיצים, הם אפילו לא שוקלים להתחתן בנשואי תערובת. חייבים להשלים עם העובדה שהתבוללות מהווה עובדה סוציולוגית אוניברסלית הפושה בקרב היהודים כבקרב מיעוטים דתיים ואתניים אחרים. הטפה לא תעצור אותה, לא הטפה רבנית ולא הטפה חינוכית; אלא מדיניות פרו-אקטיבית של תרגום היהדות לגויים, כדברי עמנואל לווינס, על מנת להביא גם את היהודים המתבוללים אליה. לאחר שניים-שלושה דורות של נשואי תערובת, מדובר בגיור הראש והלב יותר מאשר בחזרה בתשובה. יהדות הקופאת על שמריה, הנרתעת מנשואי תערובת, הנוטעת רגשי אשמה בקרב אנשים שאינם אשמים בדבר והמפנה גו ליצירתיות המערבית והמזרחית כאחד אינה יכולה למנוע התבוללות.
• הקהילות היהודית ברחבי אירופה מהוות, בין אם הן רוצות, בין אם לאו, חוליות ברשת התפוצה הסובבת את ישראל, מעין שגרירויות פוליטיות ותרבותיות של מדינת היהודים או מדינת העם היהודי. בעיני הלא-יהודים אם לא בעיני היהודים; בעיני שונאי ישראל כבעיני אוהביה. במדינות המערביות, גלי ההגירה והשינויים הדמוגרפים שבאו בעקבותיהם הקהו את שאלת הדו-שייכות והדו-נאמנות; הקמת הקהילה האירופית וביסוסה ההדרגתי עוד יותר. אפשר להכריז קבל עם ועדה על תמיכתו בישראל מבלי להתרגש יתר על המידה מהאשמות על דו-נאמנות. מדינת ישראל הפכה למרכיב משמעותי ביותר בזהות היהודית האירופית, בין אם היא מצטמצמת לתמיכה בלתי-מסויגת בישראל, בין אם היא מתבטאת בהוקעתה הפתולוגית. היא תומכת בזהותם היהודית או היא משבשת אותה.  יהודים רחוקים כיהודי ארה"ב יכולים להרשות לעצמם להתעלם מקיומה; יהודי אירופה אינם יכולים לרשות לעצמם להתעלם ממדינה הנמצאת במרכז החדשות. הם קרובים מידי אליה גיאוגרפית ומשפחתית על מנת להתנכר לה.
• התחדשות הקהילות במרכז אירופה ובמזרחה מהווה אתגר משמעותי ביותר. מחדשי הקהילות אינם כבולים ע"י מוסדות והם נמנים, לרוב, עם החוגים האינטלקטואלים המגלים מחדש את יהדותם. סביר להניח  שהתחדשות יהודית אירופית עתידית תבוא יותר מבודפסט וסנט-פטרסבורג מאשר לונדון או ברלין. הם נולדו מחדש כיהודים לאירופה יותר מאשר להונגריה או לרוסיה. הם משלבים השכלה כללית עם השכלה יהודית, כישורי פרשנות עם כישורי יצירה. הם מחוברים, יותר מעמיתיהם הצרפתים או האנגלים, לישראל ובעיקר, אינם סוחבים תסביכים אנטי-אמריקאים. נלהבים יותר; חופשיים יותר; סקרנים יותר. עם זאת, עליהם להשתחרר מחסות המוסדות הישראלים והאמריקאים ולהשמיע את קולם בבירור ובנחישות.
   

אחדים רואים בכינון המרחב האירופי מנוף להתחדשות יהודית בקהילות המערביות ובקהילות מרכז ומזרח אירופה. הם חותרים לגיבוש קהילה תרבותית-דתית פן-אירופית. הדבר מחויב המציאות; הדבר מהווה אתגר רוחני-תרבותי; הדבר לוקח בחשבון את התערערות המוסדות הקהילתיים בקהילות המבוססות ביותר. אלה כה מיושנים, בצרפת ואנגליה, שהם מהווים, בחלק מהמקרים, אבני נגף יותר מאשר ערובה להמשכיות. הם לא השכילו להתאים את עצמם למציאות הפוליטית, התרבותית והחברתית של היהודים בארצות השונות; הם כלל לא בנויים להשתלבות במרחב האירופי וסביר להניח שאינם מעוינים ויכולים להתאים את עצמם. הקהילה הצרפתית והקהילה האנגלית שבויות, האחת יותר מהשניה, בתסביכיהן ובמוסדותיהן. שתיהן קנאיות לעצמאותן, המדומה, ולמורשתן, המיושנת. מצד אחד, מוסדות מהתקופה הנפולאונית, כ- consistoires  בהם מצטופפים רבנים צפון-אפריקאים; מצד שני, מוסדות ויקטוריאנים, השומרים על כבוד והדר. הקהילה הצרפתית הייתה רוצה להנהיג את יהדות אירופה אבל היא אינה מסוגלת. היא צרפתייה מידי, ספרדית מידי, רברבנית מידי. ואילו הקהילה האנגלית יכלה להנהיג את אירופה היהודית, אבל היא לא רוצה. היא בריטית מידי, אירונית מידי, שבויה באי שלה, לא ממש מתייחסת לעצמה כאל קהילה אירופית ומשקיפה על שאר הקהילות בריחוק מתנשא במקצה  . (11) אלזר  כותב :

The Jews have notably lagged behind the rest of Europe in this regard, divided as they are by the language and the habits imposed upon them by their respective governments at the time of Emancipation and subsequent eras which the Jews, seeking to be emancipated and accepted, avidly embraced. As those self-same states became the leaders in the movement toward European integration, their Jews clung conservatively to their state-based, no Jewish-based-separateness  . (12)

בשלב הנוכחי, התחדשות יהודית פן-אירופית כרוכה במין אמנציפאציה יהודית בתוך האמנציפאציה הפוליטית. היהודים אינם מהווים מיעוט הכמעט-בלבדי ברחבי אירופה ומשקלם התרבותי-סימבולי, סביר להניח, ילך ויפחת. הם חייבים לשנות דפוסי חשיבה, ההתקהלות וההתייחסות הן לישראל, הן לקהלים היהודים מחוץ לאירופה. הם חייבים לעבור אמנציפאציה ממוסדות שאינם עונים על הצרכים ולבנות מוסדות בראיה אירופית. במילים אחרות חייבים לחדש את הוויכוח על האמנציפציה לאור האירועים שפקדו את העולם במאה העשרים, ובמיוחד את אירופה :

• שואת היהודים הנה אירוע אירופי שחשף את מגבלותיה של התרבות האנושית, של ההשכלה ושל הקדמה בעצירת היצרים הברברים ביותר אצל בני-האדם. היהודים, ברחבי אירופה, שילמו בחייהם את החלק הנורא ביותר במחיר ההתלהטות הלאומית, השנאה האנטישמית והטוטליטריזם הפסדו-פגני.
• הציונות צמחה באירופה בתקופה של פריחת הלאומיות, קבעה שאנטישמיות מהווה אחד המרכיבים המכוננים בתרבויות הלאומיות והציעה בית לאומי יהודי בארץ ישראל על מנת לפתור את בעיית היהודים באירופה.
• מדינת ישראל היא בראש ובראשונה יצירה אירופית ורוב אוכלוסייתה היהודית היא ממוצא אירופי. היא נבנתה כמדינת מקלט ליהודים וטוענת לתואר של מדינת הגשמה עבור היהודים. בכל מקרה, היא הישות המדינתית היחידה של העם היהודי.
• היצירה היהודית באלף השנים האחרונות אירופית בעיקרה והיא ממשיכה להזין את החשיבה ואת היצירה היהודיים בישראל, בארה"ב ובקהילות אחרות בעולם.

ארופיות יהודית או יהדות אירופית טעונות בירורים שונים : תרבותיים, מדיניים, חברתיים. איננו יודעים תמיד למה מתכוונים חסידיהן. ממה מורכב הצלע היהודית האירופית עליה מדברת דיאנה פינטו? מה כלול ומה אינו כלול בו? מה הן אמרותיו בשקלא וטריא המדיני-תרבותי הכלל יהודי? מה הן אמרותיו כלפי הלא-יהודיים ברחבי אירופה? האם קיים מכנה משותף לכל יהודי אירופה מלבד היותם מתגוררים במרחב האירופי? מה הם מרכיביו, מלבד ההכרזה הסתמית : "אנחנו רואים את עצמנו כיהודים אירופים." נראה שמאחורי מאמציהם של אינטלקטואלים כדיאנה פינטו וברי קוסמין ופעילותם של ארגונים מקומיים המציבים לעצמם יעדים כלל אירופים, כ- Alliance israélite universelle בצרפת ו- JPR  באנגליה מפעפעות הכמיהות הישנות-נושנות של הוגים וסופרים כ- S. Zweig . אם בארה"ב רווחה תקופה ארוכה בקרב היהודית הסיסמא : "from ghetto to state power ", באירופה רווחת בקרב אחדים הסיסמא : "from ghetto institutions to cultural and symbolic power". חסידי אירופה היהודית מחפשים, לפחות בשלב הנוכחי, הכרה, הן ע"י עמיתיהם בקרב הלא-יהודים, הן ע"י המוסדות היהודיים בישראל ובארה"ב. והם  רואים ביצירה התרבותית את השדה העיקרי בה תוכל לבוא אותה הכרה. אלזר מסכם את מאמרו בקביעה הדו-משמעותית הבאה :

Suddenly European Jewry has a source of energy of the kind that it has not had for generations. But like all contemporary Jewish sources, it is a flawed source, whose energy consists of a will, but whose bearers do not possess the tools to exercise that will effectively. It is under such circumstances that historic revolutions are made.

איחוד אירופה מאפשר או מאלץ לחשוב את החיים היהודיים ואת הקהילות היהודית המקומיות בקני-מידה של אירופה יותר מאשר בקני-המידה של המדינות השונות. למרבה הצער, חסרה מסגרת יהודית כלל-אירופית שתהיה מקובלת על כלל המוסדות השונים ושתהווה כתובת לבודדים ולקהילות כאחד. הקונגרס היהודי האירופי אינו מצליח לתפוס תנופה והוא סובל מעולו הכבד של הקונגרס היהודי האמריקאי. מועצת רבני אירופה מפולגת ומלבד התכנסות דו-שנתית אינה עושה הרבה, לא להכשרת רבנים ולא להכשרת הלבבות. הקמת המועצה האירופית של הקהילות היהודיות היוותה בזמנו את אחת היוזמות החכמות והמבטיחות ביותר. היא הייתה בהחלט דגם להתארגנות אירופית עבור כלל הקהילות היהודיות ברחבי אירופה. היא הציעה שלל פעולות שקצרו הצלחה לא קטנה. למרבה הצער, המועצה איבדה מסמכותה עם ההתערבות הפוליטית של גופים בינלאומיים, בעיקר הגו'נט שהפך אותה לכלי שרת של מדיניותו באירופה.

לאחרונה, מספר קהילות קיבלו או עומדים לקבל שילומים או פיצויים מגורמים שונים. תודות לתרומת הממשלה השוודית הוקם מוסד בשם פאידאה הפועל להכשרת מנהיגות צעירה עבור הקהילות היהודיות ברחבי אירופה. הממשלה הצרפתית החליטה להקצות סכום שנתי של קרוב ל- 5 מיליון דולר על מנת להנציח את זכר השואה ולתמוך בפעולות תרבות, חינוך וחברה העשויות לתרום לשגשוגה של הקהילה. באיטליה כנ"ל. אפילו בספרד, מנהיגים אחדים משתעשעים ברעיון לפנות לרשויות על מנת לקבל פיצויים על גירוש היהודים ב- 1492. במקביל, הקהילות השונות הולכות ומתעשרות תודות לצמיחת דור חדש של עסקנים, בני-מהגרים, התורמים מכספם לפעילות קהילתית. משאבים אלה עלולים ללכת להתנעת גלגלים חלודים של מוסדות קהילתיים ארציים שאבד עליהם הכלח ושאינם עונים על הצרכים החדשים של בודדים וקהילות המחפשים דרכי הזדהות ואופני שייכות פחות כבדים מחברות מוסדית. הסכמת הקהילות תתגבש מחדש רק מסביב ל מוסד כריזמטי נטול תככים פוליטיים הפועל לטובת הקהילות השונות מבלי לקדם את אנשיו ועוד פחות את האינטרסים של ארגון בינלאומי זה או אחר. המוסד צריך להיות מקצועי ולהציע שירותים מבלי להתערב בפוליטיקות הפנים-קהילתיות ולא בפוליטיקה היהודית הגלובלית. הוא ייהנה מאהדה ומתמיכה רק במידה והוא יספק שירותים טרנס-קהילתיים בעלי יריעה אירופית בתחומים הבאים :

• מחקר, תכנון וייעוץ ארגוני לקהילות מקומיות קטנות, לרבות מול המוסדות של האיחוד האירופי.
• תמיכה מקצועית במערכות הרישות השונות הפועלות באירופה (מנהלי בתי-ספר יהודיים, עובדים קהילתיים, רבנים, וכו').
• עידוד מפגשים מקצועיים כלל אירופאים (רופאים, מדענים, אינטלקטואלים, וכו').
• עידוד פעולות המפגישות צעירים יהודיים מכל רחבי אירופה (מחנות נוער, סיורים לימודיים ברחבי אירופה, לימודי יהדות עבור סטודנטים, השתלמויות עבור אומנים צעירים, וכו')
• גיבוש פרוייקטים משותפים לשלוש קהילות לפחות ברוח הכללים המנחים את הפרוייקטים של האיחוד האירופי.
• פרוייקטים עבור בודדים שאינם חשים צורך בהשתייכות קהילתית כלשהי (תלמוד-תורה בלמידה מרחוק עבור הורים וילדים, אוניברסיטת יהדות בלמידה מרחוק, אוניברסיטת קיץ אירופית, וכו').

על מנת שהמוסד המוצע ירכוש את אימון הציבור היהודי והארגונים היהודיים ברחבי אירופה הוא צריך להקפיד על הכללים הבאים :

• להימנע מכל פעילות ישירה היכולה להתחרות בפעילות קיימת, יהיו אשר יהיו הישגיה. למשל הוא צריך להימנע מהכשרת מנהיגות צעירה כל עוד פאידאה עוסק בנושא ומרישות מנהלי בת-הספר כל עוד פועל ארגון אירופי של מנהלי בתי-הספר. בשלב ראשון, הוא צריך להביא את כל התמיכה האפשרית לארגונים האירופאים שצמחו מהקהילות השונות ובמידת האפשר להיעזר בהם. למשל הוא צריך להיעזר ב- JPR למחקרים וביחידות ליהדות באוניברסיטאות השונות לבניית קורסים מתוקשבים.
• מלבד מקצועיותם המוכחת של מנהליו ויועציו, הלגיטימאציה של המוסד תבוא מיכולתו להפגיש את השחקנים היהודים האירופים השונים. בנוסף, הוא צריך ליהנות מתמיכה ציבורית של גורמים מממנים, בין אם ארגונים בינלאומיים כדוגמת הסוכנות היהודית, הגו'נט, הקליימס קונפרנס, קרנות אירופאיות או בינלאומיות או תורמים פרטיים.
   

חלק מהמימון יכול וצריך לבא מתרומות של היהודים המעונינים בפעילות יהודית אירופית. מצידה, קרן היסוד חייבת להיערך לקבלת תרומות המתחלקות, בהתאם לבקשת התורם, בין ישראל, הקהילה המדינתית והפעילות באירופה, לרבות התחדשות הקהילות במזרחה ושימור המורשת התרבותית היהודית הכלל-אירופית. למנוע מהיהודים את האפשרות לתרום תרומות כספיות לישראל מעיד על חוסר רגישות לרחשי נשמתם של התורמים. לרוב, תרומותיהם מהוות ביטוי לאהבת ישראל הצומחת מתוך שורשיות יהודית אמיתית גם אם עמומה. הם חרדים לחוסנה של מדינת היהודים או מדינת העם היהודי. הם מעונינים במתן צדקה, בגישור הפערים הנפערים בתוך העם… בתיקון עולם. לתת מבטאת צורך נפשי למפות את עצמי כלפי הזולת, במיוחד הזולת הנחשל והנזקק לתרומתי. הם לא ששים לתת לקהילות מבוססות או לבודדים מבוססים. הם מעונינים ראשית כל בתיקון עיוותים, בין אם עיוותים בחיים שלהם, בין אם עיוותים בחברה הקרובה לליבותיהם. הם יודעים היטב שישראל מהווה, על הטוב והרע שבה, את היצירה המשמעותית ביותר של העם היהודי. הם גם יודעים שרוב הילדים היהודים החיים מתחת לקו העוני אינם בקהילותיהם אלא במדינת ישראל, בקהילות במשבר בדרום-אמריקה ובקהילות היהודיות המתחדשות במרכז ובמזרח אירופה. בעיות אלימות בבתי-ספר יהודיים פוקדות יותר את החברה הישראלית מאשר הקהילות היהודיות. בעיות חברתיות צורמות מעיבות בעיקר על החברה הישראלית. הנזקקים נמצאים בעיקר בתחומי מדינת ישראל או תלויים, בעקיפין או במישרין, בשירותי מדינת ישראל, בין אם הם ממשלתיים, כמשרד ראש הממשלה, או פר-ממשלתיים כסוכנות היהודית וג'וינט-ישראל. הקצאת חלק מהתרומות – לפי בקשת התורמים – למוסד אירופי שיהווה אבן פינה לאירופה היהודית עשוי להפיח רוח חדשה בהתנדבות היהודית…

יכול להיות שלא חייבים להקים מוסד חדש אלא לרענן מוסד ישן וליצור הסכמה פוליטית ומקצועית מסביבו... 

הערות

1. מסמך זה הוכן לפני האירועים בעירק ולפני המשבר הקשה הפוקד את הקהלייה האירופית.
2. S. Zweig, Le Monde d’hier, Belfond, 1993, p.310.
3. L, Kuhnhardt, Towards Europe 2007, p.20.
4.  the Treaties of Rome, 1957 ; the Single European Act, 1968 ; the Treaty of European Union (Maastricht Treaty), 1991 ; the Treaty of Amsterdam, 1997 ; the Treaty of Nice, 2000 ; the Basic Treaty of Human Rights of the EU
5. Arnold Toynbee put it in this way : " There is an unquestioned geographic reality which we call Eurasia.” The Course of World History, Vol.2, in L Kuhnhardt, Towards Europe 2007, p.19.
6. אם חלק מהביקורות המופנות כלפי ארה"ב מוצדקות, חלק הנו ביטוי לצרות עין לשמה. באירופה, אוהבים, במיוחד בקרב החוגים האניטלקטואלים-למחצה, להסוות את הפיגור המדעי, האומנותי והמקצועי מאחורי אנטי- אמריקאיות קמאית ובוטה למדי.
7. S. Zweig, Le Monde d'hier, Belfond, 1993, p.465
8. L. Kuhnbardt, Towards Europe 2007, p.22.
9. D. Chenoux-Repond, in ibid. p.26.
10. D. Pinto, “Towards an European Jewish Identity", in Golem.
11. ה- consistoire centrale de France הוביל לפני מספר שנים, בהנהגה המשותפת של נשיא המוסד והרב הראשי לצרפת, מהלך להקמת מוסד אירופי להכשרת רבנים. לא נלקחו בחשבון הרגישויות הקהילתיות השונות ולא את ההתפתחויות בהכשרת רבנים בעולם המבליטים יותר ויותר את מקומה של השהות בישראל. היוזמה נכשלה כי היא הייתה פרי פעלתנות פוליטית יהודית צרפתית ולא פרי תהליך התייעצות ותכנון בין-אירופי.
12.  D.-J. Elazar, “Israel, the fall of communism, and the re-emergence of European Jewry, in Judaism, Fall 1998.