בלב שכונת בקעה בירושלים, בקבוצת מבני אבן ישנים, בצל חורשת אורנים שאוושת הרוח בענפיהם נשמעת בדיוק כמו הבית הראשון של 'ירושלים של זהב': "אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים, נישא ברוח הערביים עם קול פעמונים..." – כאן התחיל לפני 57 שנים הפרק הישראלי בחייהם של אלפי עולים.

כאן גם תמציתן של שלוש שנות געגועיי לישראל. לבית האבן שלי ולאורן שמול חלונם של אלה המתגוררים מעבר למסילת הברזל הזנוחה החוצה את השכונה, לימי שלישי בבית המדרש, לקפה חזק ב'ארומה' בעמק רפאים, לארוחת בוקר אינסופית ב"קפית" שטופת השמש, לשעות אחר הצהריים של יום שישי, כשירושלים מתחילה לקפל את שעות החוֹל האחרונות ולהתעטף בשלוות השבת...
להמשיך לפרט? לכל אלה ולעוד ערגתי בשליחותי-גלותי בקנדה.

זו הייתה שליחותי השנייה, וממנה שבתי הביתה בערב ראש השנה האחרון. בפרק הראשון, בשליחות לצרפת בראשית שנות ה-90, חשבתי שהספקתי ללמוד כל שיש לדעת על שליחות ועל געגועים לארץ. אבל הקיץ האינדיאני שקיבל את פניי במונטריאול באוקטובר 2002, צפן בחובו גילויים חדשים.

על החורפים הלבנים הקפואים והבלתי-נגמרים – בפעם אחרת, טוב? לא לגמרי החלמתי מהם.... ולגילויים אחרים: תחילה ההכרה כמה שונה יהדות צפון אמריקה מיהדות צרפת. מהר מאוד התחדדה אצלי גם ההבנה שאני זוכה לחיות עם קהילה בעלת זהות יהודית מרתקת ביותר, זו של יהדות קנדה, השונה כל-כך מהזהות של יהדות ארצות הברית.

מרכזיותה של ישראל בזהות היהודית של הקהילה במונטריאול אינה נתונה בספק. רוב חברי הקהילה ביקרו בארץ יותר מפעם אחת. רבים פעילים בארגונים תומכי ישראל ותורמים בנדיבות גם מכספם. כמחצית מהילדים היהודים לומדים בבתי ספר יהודיים ומדברים עברית. בתי הכנסת  במונטריאול מהווים מרכז חיי רוח ותרבות ומרכז פעילות למען ישראל, ומשמשים את רוב יהודי מונטריאול, שאינם בהכרח שומרי מצוות, אך מכבדים מאוד את המסורת ואת המורשת היהודית.

ה'ניצוח' על חיי הקהילה היהודית במונטריאול מתבצע מבניין הפדרציה היהודית, השוכן בשכונת מגורים מרכזית ומוקף בסדרת מבני ציבור יהודיים. על עמודי התאורה של הרחובות בסביבה קבועים דגלים ועליהם כתוב: 'הקמפוס היהודי של מונטריאול', ובחזית בניין הפדרציה מונף, לצד דגל קוויבק, גם דגל ישראל.

הֵדי הצרות והקשיים שלנו בישראל הם גורם מרכזי בפעילות הפילנתרופית והתרבותית של הקהילה, אך חיי הנוחות והרווחה של יהודי מונטריאול מתנהלים על מי מנוחות קפואים רוב השנה.

עם העושר היהודי הזה, הרוחני והגשמי, הייתי צריכה להתמודד משתי זוויות ראייה: האחת – מהי מהות השליחות שלי ומהי תרומתי הייחודית, כישראלית, לקהילה, והשנייה – מהו סוד ההצלחה היהודית ואיך אנו, בריבונות היהודית היחידה בעולם, יכולים ליהנות מפירותיה ולאמץ כמה ממרכיביה.

שלוש שנות שליחות תמימות נמשכה ההתמודדות הזאת. השתלבתי בכל פעילות קהילתית מרכזית, השתתפתי בכל אירוע קהילתי ותרמתי מיכולותיי, הוזמנתי לדבר על ישראל ולייצגה במגוון פורומים, אך עיסוקי הייחודי כשליחה מישראל, התחום היחיד שהיה באחריותי הבלעדית, המקור להנאה ולסיפוק מהשליחות וההצדקה העיקרית בעיניי להיעדרותי מהארץ, היה נושא העלייה, עידוד העלייה והובלת מסר העלייה ומשמעותה לעם היהודי.

ראיתי ברכה בעמלי. הצלחתי לסייע למאות יהודים לעלות לארץ. ליוויתי אותם במהלך ההתלבטויות וההכנות, וסייעתי להם בתכנון תכניות הקליטה שלהם. כל זאת עשיתי במעורבות אישית גדולה ובתחושת אחריות כבדה, תוך הכרה בקשיים הצפויים להם. אך מהרגע שעלו למטוס 'אל על' שהעלה אותם לארץ, ולמרות המאמץ הרב לסגור את הקצוות, נשמטו ממני המושכות המכוונות אותם. הרגשתי, כמוהם, שהם בדרך אל הלא-נודע.

חזרתי לארץ לפני חצי שנה. לאחר תקופת התארגנות והמתנה שלוותה בחוסר ודאות – ממש כמו עולה חדשה – זכיתי להזדמנות לסגור מעגל. ניהול מרכז הקליטה לצעירים 'אולפן עציון', מפקיד בידי אחריות מחודשת: ניתנת לי בכך האפשרות ליטול לידי שוב את המושכות, והפעם להשתתף בפרק השני והמשלים של תהליך העלייה, הוא פרק הקליטה.

מאחר שאני מאמינה גדולה בכך שהעלייה היא תרומה חיונית, אוויר לנשימה, לעצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, אני זוכה להגשים הן את שאיפתי לסייע בקליטתם המוצלחת של העולים והן את תקוותי שמדינת ישראל תיהנה באמצעותם מאותם פירות טובים של החיים היהודיים בתפוצות ותזִין מהם את הזהות היהודית הישראלית המצויה בהתפתחות מתמדת.

מרכז הקליטה 'אולפן עציון', שהוקם בשנת 1949, מהווה מדי שנה את ביתם הראשון של כ-300 עולים צעירים, רווקים ואקדמאים, המגיעים מ-25 מדינות לפחות. פעמיים בשנה נפתח ב'עציון' מחזור חדש – בחודש ינואר וחודש יולי. העולים מתגוררים במרכז הקליטה במשך חמישה חודשי קליטתם הראשונית, אוכלים בחדר האוכל של המרכז, לומדים עברית חמישה ימים בשבוע, ומקבלים מאִתנו, הצוות המקצועי, ליווי צמוד ואוזן קשבת לצורכיהם.

אנחנו בונים עבור העולים תכנית תרבותית וחברתית עשירה ומגוונת. המטרה הראשונית היא לקרב ביניהם ולאפשר יצירת חברויות קרובות ותומכות. זוהי גם הזדמנות להעמיק את היכרותם עם ישראל, תרבותה ונופיה, ולאפשר להם להתחבר לתרבות ולחברה בארץ ולהיפגש עם בני גילם הוותיקים.
אחד ממקורות הגאווה הגדולים של 'עציון' הוא היותו המסגרת שבה הכירו עולים רבים את בני זוגם. חלקכם אפילו מכירים כמה מהם, אבל זה כבר לא לתקשורת...

השכונה הציורית שבה שוכן מרכז הקליטה, אוכלוסיית הוותיקים המתגוררת בשכונה זו המהווה מדגם מייצג של החברה הישראלית הרבגונית, הקִרבה למרכזי תרבות ירושלמיים חדשים וישנים – כל אלה תורמים לאווירה הייחודית שבה מתחילים העולים ב'עציון' את חייהם בישראל.

יש גם קשיים: לגור שלושה איש בחדר, לחלוק מקלחת ושירותים משותפים לכל דיירי הקומה, לחוות את ההבדלים בין התרבויות השונות (הצפון-אמריקאים הולכים לישון כשהדרום-אמריקאים מתחילים לבלות...), להיות רחוקים מההורים ומהמשפחה, להתמודד עם הלא-נודע בתום תקופת האולפן, להתאהב ולפעמים להיפרד ולהיאלץ להיפגש מדי בוקר באותה כיתה...

על כל אלה מתגברים בעזרת מתכון ההצלחה של המקום: האיכות המדהימה של העולים המגיעים אליו, המוטיבציה הציונית והאישית שלהם, הרמה הגבוהה של לימודי העברית, תחושת הבית והמשפחה שאנו משתדלים להעניק להם ונחישותם להצליח.

המטרה שלנו, צוות מרכז הקליטה, היא לעזור לגוזלים לפרוח מהקן, לפרוש כנפיים ולעוף כשהם חותכים את השמים ומגשימים את עצמם ואת חלומם.

זו השליחות החדשה שלי. שליחות בישראל, בירושלים, אין קל"ב מזה – גם קרוב לבית וגם קרוב ללב.