משה שובר את לוחות הברית, רמברנדט, 1665 לערך

כולנו יודעים מה הותירו אבותינו במצרים: שפע חפצי ערך, בתים, שנים של עבודת פרך, ערי מִסכְּנוֹת, וגם דורות של עבדוּת. אם נתבקש למנות מה לקחו ממנה, נדע לומר שהם לקחו מצות, אבל מעטים מאוד יזכרו שפרט ללחם שלא נאפה לקחו אבותינו גם פירורים מסוג אחר לחלוטין: פירורים מהשפה המצרית הקדומה, שאבותינו בוודאי דיברו בה, מיוסף ועד משה, דרך כל עַם העבדים שנולד, חי, עבַד ושָׂרד במצרים.

אין ספק שהיהודי ה'מצרי' ביותר היה משה עצמו, והדבר ניכר בשמו. עבור קורא עברי מודרני ההסבר ברור למדי: משה נקרא כפי שנקרא כי הוא נמשה מן המים, כלומר נשלף מן המים והוצא מהם. אלא ששמו של משה נגזר לא מפועַל עברי אלא מפועל מצרי ידוע היטב. הפועל 'מָשֹׁה' מופיע בתנ"ך פעמיים בלבד. בפעם הראשונה בשמות ב, י: "כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ", ובפעם השנייה בתהלים יח, יז: "יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים", כשלמובן של שליפה ממים נוסף גם היבט של הצלה, דבר המעיד על כך שמאחורי השימוש השני הזה בפועל בתנ"ך עומד השימוש הראשון של סיפור משה רבנו בתיבה.
בכל אופן, מדובר בפועל מצרי: m-s-i במצרית משמעו 'לָלֶדֶת', ופרט לסימנים הפונטיים הוא מכיל סימנית גרפית-רעיונית (דֶטֶרמינָטיב) המראה אישה כורעת ללדת, רחמה פתוח לרווחה. וכך, אם msi הוא ללדת, ms הוא יִלּוֹד, mst היא האם היולדת, mswt היא הלידה וגם אוסף הצֶאצאים. מעבר למוּכּר ממיתולוגיות רבות, הקושרות בין לידה של גיבור ובין מים, נושא שמו של משה את מצרים, שְׂפתה ותרבותה בצורה הישירה ביותר.
אלא שעוד קודם לכן בספר שמות, בפרק א, אנו נכנסים לעולם המצרי מן הבחינה הלשונית. "וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף", אומר לנו פסוק ח בפרק. ומי הוא אותו מלך? המלך במצרים אינו צריך לשאת שם ספציפי.
במצרית 'פַּרְעֹה', מלך מצרים, הסמכות העליונה, סומן תמיד בשתי סימניות רעיוניות: סימנית של מלך עם כתר וזקָן, וסימנית סכֵמטית של בית. 'פַּרְעֹה' במצרית הוא פשוט 'הבית הגדול'. הבית הגדול שיוסף עלה לגדולה בצִלו, הבית הגדול שמׁשה יבוא אליו לדרוש חירות לבני עמו העברים, הבית הגדול שיהיה צר מלהכיל את היהודים שוחרי הזכויות. תולדות התפתחותה של המילה 'פרעה' במצרית מעניינות בהקשר הזה, שכן בראשית היה מובנה 'בית גדול' ורק לאחר מכן, בהדרגה, החלה להיות הכינוי לנושא הפונקציה המלכותית. ייתכן מאוד שבכך מראה השפה המצרית משהו מתהליך העלייה והירידה של המדינה המצרית העתיקה: ממלכות קרובה יותר לעם דרך מלכות רחוקה ומנוכרת ב'בית הגדול' ועד למלך חסר שֵם שקַל לנו לחשוב עליו כמי שמנחית גזֵרות מוות קולקטיביות על ילדים. בלשונות מודרניות רבות מקובל, בעיקר בשפת התקשורת והפוליטיקה, לדבר כך על בעלי תפקידים בכירים, וכך למשל בעברית העכשווית: "הבית הלבן רוצה..."; "ארמון מטיניון [בצרפת] מתכנן ביקור..."; "הקרֶמלין הודיע על..." – המקום הופך לציון הפונקציה, ומי שנושא בפונקציה עשוי לא להיות מוזכר בשמו.
נקודה מעניינת בכל הנוגע למגע הלשוני בין העברית למצרית עולה מהביטוי "עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת-פִּתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס". למרות הניסיונות להבין את 'מִסכְּנוֹת' במובן המוכר לנו של 'אוּמללוּת', נראה שלא בכך מדובר. המצרים בנו ערים לא כדי להעניש את הבונים אלא משיקולים פנימיים שלהם. וכאן נראה שכל העניין נוגע למיסים ולכלכלה המצרית. ככל הנראה, הביטוי 'מִסכְּנוֹת' בא מאכדית, שם הוא mashkanu ומובנו 'אגירה' או 'אִחסון'. כלומר: ערים שנועדו לאחסון תבואה ואספקה. יש לשים לב לכתוב בפרק א בספר שמות: מול האיום שבהִתרבות עם ישראל, מחליט פרעה לשים עליו שרי מיסים "לְמַעַן עֲנֹּתוֹ בִּסִבְלֹתָם, וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת...” התעוקה המעשית היא כלכלית.

בכל הנוגע להשפעות הדדיות ומעגליות בתקופה ההיא, דומה שהמילה המסתורית ביותר היא המילה 'יָם', שקיימת בכל האזור, כולל במרחב השפה המצרית שכְּלל לא הייתה שפה שֵמית. 'ים' במצרית משמעה בדיוק כמו בעברית הקדומה: ים במובן של sea וגם ים במובן מקווה מים טבעי גדול, כמו למשל אגם. גם בחלוף אלפי שנים, כשמצרים הפכה לארץ מוסלמית ודוברת ערבית, נשמר שם המקום 'פָאיוּם' (Fayoum), שמה של עיר במצרים של ימינו. מקורו בעובדה שמאז ומעולם היה במקום אגם. בשפה הקוֹפְּטית, גלגולה המאוחר של המצרית הקדומה, fa-youm אינו אלא 'הַיָּם' (כש-fa הוא סימן היִידוע בדיאלקט הקופטי של האזור). הקופטית מתה לפני אלף שנים ויותר, והנה היא עדיין מותירה סימנים בשטח. ולא רק בשמות של מקומות של מצרים, דבר מובן וטבעי, אלא אפילו בשפה העברית עצמה. כי מה יותר 'מצרי' ו'יְאוֹרי' מאשר היצור המפחיד מהנילוס, התִמסָח? אלא שתמסח הנילוס אינו תמים גם בכל הנוגע לשמו. במצרית הקדומה נקרא בעל החיים בשם m-s-h. ברבות אלפי שנים התגלגלה המילה גם לקופטית: mesekh, והיות שמבחינה דקדוקית היא הייתה ממין נקבה, זכתה לקבל את היידוע הנקבי, ti. התוצאה הייתה ש-timesekh הוא 'הקְרוֹקוֹדיל' בקופטית. היידוע היה לחלק מן המילה כפי שהיא עברה לעברית: תמסח. נראה כי הים העברי (או השֵמי הקדום מאוד) נותר במצרים, ואילו התמסח האורב בימות מצרים עבר לשפה העברית. התינוק המפורסם בתיבה היה נתון, אם כן, לסכנה כפולה: סכנה קטלנית מצד פרעה, הבית הגדול שהחל להפיץ צווי מוות, ובוודאי גם סכנת התמסחים. והנה בסופו של דבר, נוטל התינוק את שמו המצרי ויוצא בראש עַם רב להקים עַם חדש.

יורם מלצר הוא סופר, מתרגם ובעל טור במוסף ספרות ותרבות של 'הארץ'. פרסם סיפורים קצרים, מסות, רשימות ביקורת ותרגומי שירה ופרוזה בכתבי עת ובמוספים ספרותיים. ספרו "פלה - אל בשר ודם" על גדול הכדורגלנים הברזילאי, יצא לאור בהוצאת מפה.