פעם הזמנתי חבר גוי לסדר פסח בבית הוריי.
כ-20 יהודים מבוגרים ישבו אצל השולחן. אלה צעקו בקול רם ואלה צעקו בקול רם עוד יותר. האימהות השתיקו את הילדים, שזחלו מתחת לשולחן בצרחות כשהם מחפשים אחר האפיקומן. הבלגן היה בעיצומו כשידידי פיליפ הגוי פנה אליי ושאל באנגלית: "אז מה זה בדיוק 'סדר' בעברית?".
כשהסברתי לו הוא אמר רק: "או...אני מבין...".
דרך עיניו של הגוי, הבנתי סוף-סוף מהו סדר יהודי.

פיליפ, שהיה אנתרופולוג חובב, ניסה להבין את משמעות האירוע וביקש שאסביר לו מה זאת "הגדה".
הנה, אמרתי לעצמי, כעת הזמן להסביר לו כמה יפה היא המסורת היהודית. "הגדה", אמרתי לו, כמי שמסביר לתינוק של בית רבן, "היא הדרך שלנו לספר לדורות הבאים את סיפור יציאת מצרים ואת כל הקשור בכך בְּלשון שגם הילדים יבינו".
"אם כך", אמר פיליפ והצביע על קטע בטקסט, "התוכל להסביר לי מה פירוש הקטע הזה?"
וזה היה הטקסט שנתבקשתי להסביר:
יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא, אִי בַּיּוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה. בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.
הרהרתי קצת ואמרתי בכעס: "טוב... בסדר... ואת שייקספיר כל אחד מבין אצלכם?"

אין לכם חג בישראל שכל-כך הרבה בדיחות יוחדו לו. אולי מעמד ה'סדר' הוא שגרם לכך. אין זמן יפה לסיפורי בדיחה יותר מאשר בשעה שמישהו מהזקנים ממַלמל בקצה השני של השולחן טקסט ששמעת כבר עשרות פעמים.
כשאִמי סבלה בערוב ימיה ממחלות שונות, היא נהגה לומר שאלה באו לה בגלל האפיקומן. ולמי שתמַהּ הסבירה: "מי שאכל כמוני יותר מ-80 אפיקומנים, לא טבעי שיהיו לו כבר כמה מיחושים?"
והנה כמה סיפורים שנהגנו לספר בין "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ" ובין "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ":

בכל פעם שהיו מגיעים בליל הסדר ל"חַד גַּדְיָא" היה שלמה, שוטר במקצועו, קם ואוסף את ההגדות.
"למה"? שאלו אותו.
"כל העניין הזה", אמר שלמה, "לא כל-כך מוצא חן בעיניי; גדי שנמכר בחצי הלילה... בזיל הזול, בשנֵי זוּזים... לי זה נראה כמו גנֵבה פשוטה".

ההומור היהודי אינו תמיד נופת צוּפים ויש שהוא קשה לעיכול:

יהודי אחד שהיה גס ועַם הארץ, כלומר לא חכם גדול, לא ידע איך לערוך את הסדר. מה עשה? פנה לאשתו ואמר לה: "לכי בחשאי לבית השכן והציצי דרך החלון ותראי סוף-סוף מה זה ה'סדר' הזה שכל הזמן מדברים עליו".
הלכה האישה, וכשהציצה בחלון השכנים ראתה את השכן מכה את אשתו. חזרה המסכנה הביתה לבעלה וכשזה שאל אותה "נו, מה ראית שם?", שתקה.
לאחר ששתקה שעה ארוכה, הרים הבעל את ידו והִכה אותה.
"אני לא מבינה", אמרה האישה בוכה, "אם אתה יודע איך חוגגים את ה'סדר' למה שלחת אותי?"

מבעוד יום טורחים היהודים ומבערים בעזרת נוצה ונר כל סימן של חָמֵץ, ויש המקפידים ומפזרים לפני האירוע קצת חמץ ואז, כשמוצאים אותו, מעמידים פנים מופתעות ומבערים אותו בשמחה כאילו גילו אוצר.
עניין החמץ נתן השראה לכמה סיפורים. הנה אחד מהם:

מוֹטְל לא היה ירא שמים במיוחד, אבל חיה אשתו ניסתה להקפיד בקלה כבחמורה. כשהכינה חיה קוּגְל לפסח, היה נדמה לה שראתה גרגר שְׂעורה בעיסה.
מיהרה חיה אל הרב והרב פסק שאסור לאכול את הקוגל.
שנה שלמה חיכה מוטל לאכול את מאכל התאווה הזה והנה כעת הוא יושב מולו, לוטש בו את עיניו ונפשו יוצאת.
ואז נכנסו אליו כמה חברים גויים. מזג להם מוטל יין וכיבד אותם בקוגל האסור.
לאחר שסיימו שאל: "נו, איך הקוגל?"
"נפלא", אמרו החברים, "נוֹפֶת צוּפים".
נאנח מוטל ואמר: "תראו איזה עולם מוזר: אתם, שטעמתם את הקוגל, אמרתם 'נופת צופים', והרב שלנו, שלא טעם, טוען שהוא חמוץ".

גם מנהג טפטוף היין ב'מכות' הביא בעקבותיו כמה סיפורים. הנה אחד מהם:

חלמאי ואשתו ישבו אל ה'סדר'. כשהגיעו ל'מכות' נזכרה החלמאית שיש לה עבודה במטבח, אבל מכיוון שמנהג הטפטוף היה חביב עליה, ביקשה מבעלה: "אנא, טפטף בטובך גם מהכוס שלי".
"את יכולה לסמוך עליי", אמר החלמאי.
וכך היה מטפטף ואומר:
"דם לי, דם לאשתי...
צפרדע לי, צפרדע לאשתי...
כינים לי, כינים לאשתי...".

חג שמח וכשר.

דני קרמן הוא מאייר, סטיריקן ומעצב. אייר למעלה מ 300 ספרים, רובם ספרי ילדים. היה ממייסדי המוסף הסטירי "דבר אחר". כתב ספרי הומור רבים וגם כמה מדריכי נסיעות. ספרו "שעה מלונדון", על אזור הקנטרי באנגליה, יצא לאור בהוצאת מפה.