הוויכוח התיאולוגי על ירושלים
מאת דוד הרטמן

הנצרות, שהיא צעירה מהיהדות, טוענת לאותנטיות ולחוקיות, בטענה שהייתה ל'עם ישראל חדש'. ה' אהב בתקופה מסוימת את אברהם ובחר בו, וכתוצאה מכך גילה ה' שהוא בחר עַם קשה עורף. ה' נתן לבני אברהם את התורה בתקווה שהמצוות יעזרו לו לחנך את היהודים להיות עם בעל רוחניות שיקים את מלכות ה' בהיסטוריה. זה היה ניסיונו של ה'.

הנצרות טוענת שניסיונו של ה' נכשל וההוכחה לכך היא שהיהודים הוגלו; ה' הגלה אותם מהארץ המובטחת. הנצרות טוענת שכאשר ה' ראה שאין הוא יכול לפדות את האדם בעזרת המצוות, הוא ויתר על הדרישות הנוקשות שהטיל על האדם. לכן פיתחה הנצרות תיאולוגיה חדשה, שלפיה אהבתו של ה', הקרבתו העצמית ופעילותו יביאו את האדם למצב של חסד ויביאוהו לידי גאולה. פאולוס השליח טען שהתורה היא מקור האשמה. חוקים יוצרים הרגשה של חוסר שלמות, השלמות היא אתגר שאין אנו יכולים להתמודד עמו. הנצרות יצרה את הקונספציה שאהבת ה' גואלת את האדם וכינתה את עצמה בשם 'עם ישראל החדש' – יורשתה של היחסים המיוחדים בין ה' לאדם. 'עם ישראל הישן', אמרה הכנסייה, מת. בריתו עם ה' בוטלה.
בעיניים נוצריות, פסק הקיום היהודי מלהיות בעל משמעות רוחנית. הנצרות ראתה חשיבות עליונה בתנ"ך, אבל התעלמה מהתלמוד, הפרי האינטלקטואלי של אלפי שנות עיון רוחני ולימוד, זאת מפני שכל דבר שבא לאחר חורבן הבית, לאחר שה' דחה את העם היהודי, נידון להיות חסר משמעות. כך, במשך אלפיים שנה, התהלכו היהודים בשבילי ההיסטורי כלא-עם. היהודים התקיימו, אבל נשללה מהם כל אמת רוחנית.

פעם, כאשר לימדתי במחלקה לדתות באוניברסיטה קנדית, נשאלתי אם אני מאמין בברית הישנה. עניתי: "לא, אני מאמין בברית החדשה". – "אבל אתה רב, כיצד אתה יכול להאמין בברית החדשה?" – אמרתי: "אני מצטער, אתם משתמשים בביטויים 'ישן' ו'חדש' כביטוי ערכי, לא כתיאורי. 'ישן', בתפיסתכם, מציין דבר שפעם היה בעל ערך, אבל כפי שאתם רואים, אני רואה את התורה שלי לא כברית ישנה, אלא כברית חדשה וחיה הממשיכה לחייב".

יורשה לי להדגיש, שאי-אפשר להבין את הזהות היהודית ואת ההיסטוריה היהודית בלי להבין את הכאב שבהליכה דרך ההיסטוריה כדי להוכיח את הזכות להתקיים. באופן דומה, אי-אפשר להבין את החוויה המודרנית של ירושלים שנהייתה שוב לחלק מן המדינה היהודית, בלי לעבור את חוויית הכאב שבהליכה בשבילי ההיסטוריה כילד בלתי-חוקי מבחינה רוחנית.

כל זמן שאנו סובלים, כל זמן שעל העם היהודי הודבק אות קלון על-ידי דחייה אלוקית גלויה, הייתה לנצרות סיבה בסיסית לעמדתה התיאולוגית שהיא 'עם ישראל החדש', שאִתו כרת ה' ברית חדשה. והנה אותה קהילת דחויַת א-ל כביכול, הגיחה מצללי ההיסטוריה ונעה לתוך שדה הראייה של העולם ואמרה: "ראו אותנו, אנו כאן, אנו חיים בהחלט!".

"אבל", אומרת הנצרות, "מה אתם עושים? לא הייתם צריכים להיות כאן!" במובן מסוים יכלה הנצרות להסכים לקיומו של עם יהודי בתל אביב. הנצרות יכלה לפרש את גידולה הרוטט של העיר כהתפתחות חילונית. אפשר לפטור את תל אביב כמוצר ציוני, חילוני ולאומי. אבל כאשר היהודים חזרו לירושלים, כאשר העיר אוחדה אחרי מלחמת ששת הימים והיהודים הציפו את רחובות עיר הקודש בנוכחותם הפיזית, הועמדה התיאולוגיה הנוצרית בפני עובדה שאינה ניתנת לעיכול: היהדות חזרה ככוח חי בהיסטוריה.

לפעמים אני חושב שהתורמים הגדולים ביותר לדיאלוג בן זמננו בין יהודים לנוצרים, אינם הפילוסופים והתיאולוגים, אלא היהודים ברחוב יפו וברחוב בן יהודה. בעצם נוכחותנו הפיזית, אנו היהודים כופים דיאלוג של עימות עם הנצרות. הרחובות הצרים עמוסי האנשים מעבירים מסר רוחני: אנו כופים על הנצרות לערוך מחדש את התיאולוגיה שלה. אי-אפשר לצמצמנו להגדרה ערטילאית שקבעה הנצרות.

בירושלים אנו מכריזים שאנו אומה חיה, מציאות שעל התיאולוגיה הנוצרית להתמודד עמה. לעימות זה יש חשיבות, מפני שהוא סמל למלכות ה' על הארץ, סמל ליחסו של ה' לאנושות. כל זמן שיהודים לא היו בירושלים, יכלה הנצרות להכחיש שיש ליהדות ערך רוחני ואמיתי, אבל עתה אנו מהווים נוכחות חיה בירושלים והנצרות צריכה להתמודד עם אמונה חיה ולחשב מחדש את התיאולוגיה שלה.

מובן לכם מדוע בעימות תיאולוגי מעמיק וקשה זה מבטאת הנצרות סירוב הכרתי מעמיק להתיר לירושלים להיות יהודית, כי ירושלים יהודית מסמלת שיבת אומה חיה שזהותה אינה מבוססת רק על רדיפות ועל אנטישמיות, אלא על זיכרון היסטורי צודק ועל מכלול של חזון וחלומות על עתיד היהדות. ירושלים מכריזה שהיהדות, ולא רק יהודים, חזרה באופן מוחשי להיסטוריה. הכרזה זו זעזעה וממשיכה לזעזע את אושיות ההנחה שתורת ישראל היא ברית ישנה.

גם העולם המוסלמי מגלה שקשה ביותר לקבל את העובדה שהיהודים חזרו לירושלים ומתעתדים להישאר שם. דרישתן התקיפה של מדינות ערב שירושלים לא תישאר עיר יהודית, נובעת ממגוון מוטיבים רגשיים ופוליטיים, השזורים זה בזה. כעיקרון, הן מסרבות להכיר בזכותם של היהודים להתקיים במזרח התיכון. העולם הערבי טוען שהיהודים הם נטע זר שהובא למזרח התיכון בעטיה של השואה. מכיוון שאין לערבים קשר עם השואה באירופה, אין הם צריכים לשאת בנטל של היהודים האירופים ש'פלשו' לאדמתם בעקבות אותה טרגדיה. בעיני הערבים, ישראל היא מכשיר בידי האימפריאליזם המערבי, יצירה של האו"ם והעולם המערבי שחש תחושת אשמה כלפי היהודים, לפיכך, היהודים בישראל הם זרים ולכן אפשר להתעלם מהם. גם אחרי ניצחונותיה היקרים של ישראל בשנים שחלפו, ממשיכים הערבים לסרב לשאת ולתת עמה במישרין.

אם הערבים יסכימו לירושלים יהודית הם יודו בכך שהיהודים אינם יבוּא בן המאה ה-20 למזרח התיכון. להודות בתביעות היהודים על ירושלים פירושו להכיר בשיבת היהודים לישראל, לא כתופעה שאחרי השואה, אלא כמימוש חלומות בני אלפיים שנה.

מהו הבסיס לנוכחות יהודים בירושלים? אלפיים שנות אמירה 'לשנה הבאה בירושלים', לא 'בשנה הבאה בתל אביב' או 'בשנה הבאה בחיפה', אלא 'בשנה הבאה בירושלים'.

כל שנה בליל הסדר הזכירו היהודים את עברם ההיסטורי וחלמו חזון של תקווה – להיות בשנה הבאה בירושלים. חלום זה היה בו כוח להחזיקם כקבוצה בעלת חיות במשך הדורות, בכל קצות תבל. אל נא נטעה, ישראל אינה רק יצירתו של בנימין זאב הרצל, של חיים ויצמן, של הציונות של המאה ה-20 או של השואה והאו"ם. ישראל היא יצירת מאות דורות של אימהות יהודיות שלימדו את ילדיהן לחלום על ירושלים. ציונות היא החלטה שבהכרה של עם להפוך חלום למציאות.
בירושלים מוצא היום היהודי את זיכרונותיו. בירושלים מוצא היהודי את זהותו ההיסטורית. בלי ירושלים אין ליהודי עבר והוא יאבד את זיכרונו ההיסטורי. העבר מספק שורשים לזהות יהודית בהווה ופריחה לחלומות העתיד. כל פעם שיהודי מבקר בכותל המערבי ונוגע בסדקים שבין האבנים העתיקות, הוא מוצא שהוא בן למעלה מאלפיים שנה. ירושלים מספרת לעם היהודי היכן מצויים שורשיו. בשקיעות השמש הירושלמיות מכיר העם היהודי בגילו ומחדש את נעוריו. 

לו היו מדינות ערב מודות בתביעות היהודיות על ירושלים, הן היו מגיעות לידי הסכם. לא עם זרים, אלא עם אומה המושרשת באדמתה. הכרה זו תִכפה התפתחות של הבנה חדשה בין הערבים ליהודים. זוהי הסיבה שבגללה תביעות היהודים על ירושלים מבוססות על בעיה מסובכת עבור מדינות ערב והעולם האסלאמי, ובו-בזמן יוצרות אפשרות של מפגש אמיתי בינם לבין היהודים.

המאמר 'הוויכוח התיאולוגי על ירושלים' הוא תרגום מקוצר של מאמר באנגלית מאת הרב דוד הרטמן. את המאמר תרגם לעברית ד"ר אברהם שפיר, והגרסה המתורגמת הופיעה לראשונה ב'דף לתרבות יהודית 71' בשנת 1977 בהוצאת האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך, התרבות והספורט.

פרופ' דוד הרטמן הוא רב ופילוסוף מן הזרם הליברלי של היהדות האורתודוקסית. גדל בארצות הברית, למד בישיבת 'לייקווד' הליטאית-חרדית ואחר כך עבר לישיבת 'רבי יצחק אלחנן' ב'ישיבה יוניברסיטי', והיה לתלמידו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק שהסמיכוֹ לרבנות. כיהן כרב בקהילות אורתודוקסיות בצפון אמריקה. אחרי מלחמת ששת הימים עלה לארץ, והקים את 'מכון שלום הרטמן' בירושלים. שימש במשך שנים רבות פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית.