אסתי וטל מקבלות אזרחות פולנית זמנית

השליחות שלי בוורשה

מאת אסתי גרינבאום, שליחתנו בפולין

כשאומרים את המילה 'פולין', עוברות ורצות הרבה מחשבות בראש: מחנות, משלחות, שואה, קור, צהוב, שחור, אפור... אבל אף אחת מהן לא תתאים לתיאור השליחות שלי בוורשה.

טל ואני בדרך למסע
את טל, בת הזוג שלי לשליחות (בחורה בת 26 מבאר שבע, לאחר שירות צבאי ולפני סיום לימודי תואר בפיזיקה), פגשתי חודש לפני הטיסה, וגם היא – כמוני – לא ממש ידעה מה יהיה אופי השליחות. כשנפגשנו בבנין הסוכנות בספרייה הפדגוגית, לקחנו אִתנו כל מה שיכולנו: חומר באנגלית וברוסית, רעיונות למבוגרים, ילדים, דתיים, חילונים, מסורתיים – מכול הבא ליד.

ההכנה הקצרה לשליחות החורף שלנו כללה שלושה שיעורי פולנית, שמתוכם המילים היחידות שידענו להגיד היו גַ'נְקוּיָה = תודה, וגִין דוֹבְּרָה (Gin Dobra) = שלום, ואולי עוד כמה משפטים מטופשים, שמעוררים בנו עד היום צחוק בכל פעם שאנחנו נזכרות בהם. וכך, במקום להתכונן ולחפש חומר על ארץ היעד שלנו לגבי אפשרויות לטיולים בסביבה, מצאתי את עצמי משוטטת ב'יד ושם'.

מצוידות בנחישות רבה ובברכת הדרך של המחלקה לשליחות התנדבותית במחלקה לחינוך יהודי-ציוני בסוכנות, שעמלו רבות כדי שהשליחות תצא לפועל, עלינו על המטוס לוורשה. מלבדנו היו במטוס כמה כיתות י"ב בדרך ל'מסע החיים' מלווים באנשי עדוּת, סבא וסבתא והנכדים הגדולים, בדרך לחיפוש שורשים.

ממי שמענו על הקהילה היהודית בפולין?
לפני נסיעתנו נפגשנו עם בוגנה פבליש, יהודייה מפולין שעלתה לארץ לפני כשבע שנים וסיימה לאחרונה את תכנית המחנכים הבכירים במרכז מלטון באוניברסיטה העברית בירושלים. היא סיפרה לנו על הקהילה היהודית בפולין, סיפור מורכב ועצוב מאוד, אך סופו – כך הבטיחה – מעודד.
הקהילה היהודית בוורשה לפני המלחמה מנתה כ-250,000 איש, שהיוו כשליש מתושבי ורשה. ורשה היהודית הייתה אז תפארת היצירה הרבנית של כמה מהחסידויות החשובות: חידושי הרי"ם, הרבי הראשון של חסידות גור, הרבי 'השרף' מקוצק, האדמו"ר של רדזמין, האדמו"ר מחלם, בעל ה'חסד אברהם', האדמו"ר של חסידות סלונים, האדמו"ר מאמשנוב ועוד. בכל מקום יכולת למצוא בית מדרש ובית כנסת.

בעת שחרורה של ורשה בידי הצבא האדום לאחר המלחמה, נמצאו בה 200 יהודים במקומות מחבוא. לאחר המלחמה חזרו לפולין כולה 250,000 יהודים, לאחר השמדה של 3,000,000 יהודים פולנים.
בשנת 1945 התרחש פוגרום בעיירה קֶלצַה (כשנודע לי על נסיעתי לפולין חיפשתי מישהו שיספר לי קצת על התרבות הפולנית. מפה לאוזן התברר לי שאחת הנשים ביישוב שלי עלתה מפולין בשנת 1946. התקשרתי אליה, נלהבת מאוד מהרעיון שמצאתי מישהי שתוכל לספר לי ואולי ללמד אותי כמה מילים קצת יותר שימושיות, ונתקלתי בקול צונן. היא סיפרה לי איך עמדו בחצר הקהילה בוורוצלב קופסאות שהגיעו מהפוגרום בקלצ'ה, ואיך היא – שהייתה אז ילדה קטנה – לא הבינה איך כל-כך הרבה גופות של אנשים נכנסות לקופסאות הקטנות האלו. "הבטחתי לעצמי לא לשוב לאותה אדמה ולאותה השפה", אמרה לי).

לאחר הפוגרום התרחש גל נוסף של עלייה לארץ. לאחר השואה עלה הקומוניזם לשלטון והחל בדיכוי של מיעוטים אתניים. משנת 1968 נערך מסע השמצה אנטי-ציוני שהביא לגל גדול של אנטישמיות, ושוב גורשו יהודים ממקומות עבודה ומקמפוסים באוניברסיטאות. בפולין נשארו רק 20,000 יהודים.

גם אני יהודי

אתם בוודאי תוהים כעת היכן אותם 20,000 יהודים. הנה סיפור שסיפרה לנו בוגנה:
"יום אחרי שסבתא נפטרה, ישבנו עם סבא לקריאת הצוואה. מכתבה האחרון של סבתא נפתח בהתנצלות: 'סלחו לי, ילדיי, וסלח לי, יקירי, על שהסתרתי מכם סוד גדול שכזה... סלחו לי שהסתרתי את זהותי מכם. לא היה לי קל לספר על זה בחיי: אני יהודייה'. דממה בחדר. סבא התחיל לבכות. בכי כואב, בכי עמוק. '60 שנה, אמר סבא, 60 שנה חייתי עם אישה ולא סיפרתי לה שגם אני יהודי!'"
זהו סיפורה של הקהילה היהודית בפולין.

חתונה מאוחרת

אסתי ומנהלת בית הספר היהודי  על שם 'לאודר' בוורשה

כבר בשבוע הראשון לאחר שנחתנו בקהילה, הבנו שעומדת להיות לנו שליחות מרתקת. כשהגענו הייתה הקהילה כולה כמרקחה. כולם מיהרו, כולם היו עסוקים. מהר מאוד התברר לנו כי יש חתונה בקהילה. החתונה הייתה מרגשת במיוחד: בזמן החופה עמדו לצד הכלה ילדה קטנה בת חמש ושמה זושה, וליד החתן עמד אלכס, ילד בן שמונה. לאחר החתונה שמענו את הסיפור הזה:
"פנחס (פוול) וציטל (אולה) היו פעילים בתיכון בארגון גלוחי ראש. הם התאהבו, התחתנו ונולדו להם שני ילדים מקסימים. יום אחד החליטה אולה כי היא רוצה להבין מי הם בדיוק היהודים ולמה היא שונאת אותם כל-כך. היא הלכה לבית הכנסת היחיד בוורשה, והתחילה להגיע אליו כל ערב שישי לתפילת השבת. יום אחד, בארוחה משפחתית, שאלו הוריו של פוול את בני הזוג אם הם מתכוונים להגיע לחתונה של בת הדודה שתתקיים ביום שישי הבא. אולה אמרה שלצערה לא תבוא לחתונה כי היא הולכת לבית כנסת בשישי בערב. שקט השתרר בשולחן ולאחר רגע התחיל פוול להתנצל לפני הוריו שאשתו קצת מוזרה ושהוא לא מבין מה עובר עליה. הוויכוח על ה'בושות' שלכאורה עשתה אולה מול הוריו המשיך גם בביתם. למחרת צלצל הטלפון בביתם של הזוג. מעבר לקו הוריו של פוול. פוול התחיל להתנצל שוב על התנהגותה של אשתו והבטיח שהדבר לא יישנה, אך הוריו של פוול הרגיעו אותו וביקשו ממנו שיבוא לביתם כי יש להם משהו חשוב לספר לו. בעיניים דומעות הם סיפרו לו ששניהם יהודים. לאחר בירור נודע שגם אביה של אולה יהודי. אולה החליטה להתגייר. היא ופוול למדו על יהדותם, והחליטו לערוך חתונה יהודית כדת משה וישראל. אנחנו זכינו להיות בחתונתם.

העבודה בקהילה היהודית בוורשה, שמבררת לעצמה כל העת את זהותה, גורמת לנו לעשות זאת גם בעצמנו. מי צריך הודו אחרי שליחות כזאת?

לוח הזמנים שלנו

העבודה בקהילה מגוונת מאוד. אנחנו מתחילות את השבוע ב'חיידר' – בית הספר של יום ראשון של הקהילה, המיועד בעיקר לילדים המעוניינים להרחיב את הידע בנושאי יהדות, כמו תפילות, ברכות וחגים. בבית הספר לומדים 15 ילדים, והמורים הם הורים שהתנדבו לתפקיד בשמחה.

ביום שני אנחנו עובדות בבית הספר היהודי 'לאודר' . מנהלת בית הספר, הליס ליברמן – כל דקת עבודה אִתה היא חוויה. יש לה מרץ אינסופי והיא מעסיקה צוות מורים הפתוחים למגוון רחב של רעיונות, צמאים לכל ידע ולכל שיטה, והעבודה אִתם לעולם לא משעממת. העבודה בבית הספר נעשית בעיקר מול המורים בהעשרה של שיטות ורעיונות להפעלות. גם לימוד שירים של מיה בוסקילה נכנס לסדר היום בכיתות, ו'לדוד משה הייתה חווה' – לגן הילדים.

ביום שני בערב אנחנו מלמדות עברית ב'מרכז שוֹר', שבו נערכת כל חודש ועידת וידאו עם רחל כורזים מהארץ. אפילו המשורר חיים גורי הגיע לאחד המפגשים!

ביום שלישי אנחנו עסוקות בפרויקטים: הכנת חוברות הדרכה לחגים בפולנית למועדוני הנוער ברחבי פולין (בוורוצלב, גדנסק, לודג' וקרקוב) בשיתוף עם ג'וינט ישראל; גיוס חברה' לפרויקט 'תגלית'; הכנת סמינר לסטודנטים; עבודה עם ארגוני הסטודנטים 'פו"ש', 'חמסה' ו'צ'ולנט', שיווק פרויקט 'מסע' ועוד.
ביום רביעי אנחנו בבית הספר ובמועדון הנוער של הג'וינט, וביום חמישי אנחנו לפעמים נחות.
יום שישי מוקדש לקבלת שבת בבית הספר, ולעתים להכנת פיתות תימניות ואוכל ישראלי אותנטי לארוחת סטודנטים אצלנו בדירה.

כשהגענו לכאן חשבנו שנהיה לבד. "יש בכלל יהודים בפולין?" שאלו אותנו מכל עבר לפני שיצאנו. אני שמחה שנפלה בחלקי ההזדמנות הנפלאה לכתוב לכם, שליחי הסוכנות, ולומר לכם כמה גאה אני בקהילה היהודית כאן. כמה כוח צריך אחרי השמדה כזאת להרים את הראש ולבנות הכול מחדש, לשנס מותניים ולהכריז בלי בושה: "כן, אני יהודי גאה!" אחרי שנות קומוניזם רבות כל-כך, לאט-לאט, כמו פטריות אחרי הגשם, צצים אנשים שמוכנים לומר בפה מלא: "אנחנו יהודים".

תפילת ערב שבת בקהילה, עם המבטא הפולני בניגון שירי קרליבך, גם אם בזיוף נוראי, מרוממת את הנפש. ארוחת ערב שבת בחברת סטודנטים אצלנו בדירה או ארוחה אצל השכנים עם וודקה למכביר – כל זה ייחרט עמוק בלִבי.

תודה ולהתראות בישראל,
אסתי גרינבאום,
שליחה מתנדבת בוורשה