ספרי ירושלים במחצית הדרך
מאת דוד עמית

ארבעת הכרכים הראשונים במפעל 'ספר ירושלים',
יד יצחק בן צבי, ירושלים (1987–1999)

בשנת תשט"ז (1956) יצא לאור בהוצאת מוסד ביאליק ובהוצאת דביר הכרך הראשון של ספר ירושלים. שני בתי ההוצאה המכובדים הללו חברו יחד למפעל רב-יוקרה, שהיה אמור לכלול סדרת כרכים אשר תסקור את תולדות ירושלים לדורותיה, מיום היותה לעיר ועד ימינו.

הכרך הראשון נערך בידיו האמונות של פרופ' מיכאל אבי-יונה המנוח, מגדולי חוקריה של ירושלים, וכלל את תולדות העיר בימי הבית הראשון והבית השני.

כפי שקורה לא אחת במפעלים יומרניים שכאלה, גם למפעל זה חסרו אורך הנשימה והמשאבים הנדרשים מן הרצים למרחקים ארוכים. לכרך הראשון לא היה המשך. לאורך שנים רבות הוא נותר זוהר בבדידותו ובולט בגודלו ובאיכותו, הן העיצובית הן התוכנית, על מדף הספרים המצומצם למדי באותן שנים של ספרות המחקר על ירושלים.

לאחר מלחמת ששת הימים, משאוחדה ירושלים, נפתחה העיר העתיקה לפני החוקרים הישראלים. בעקבות זאת, נעשו בסוף שנות ה-60 ובשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה חפירות ארכאולוגיות רחבות-היקף בחלקיה השונים של ירושלים העתיקה: בעיר דוד, לרגלי הר הבית ובשטחים נרחבים בעיר העליונה.

המידע החדש על תולדות העיר שהניבו החפירות היה עצום בהיקפו ומפתיע בחידושיו. הוא האפיל על כל מה שידענו על העיר קודם לכן. אמנם ספר ירושלים של אבי-יונה, המיושן והבלתי-מעודכן, המשיך להיות מצרך מבוקש, והעובדה שזה מכבר אזל מחנויות הספרים והפך לנדיר, עוד הוסיפה לאטרקטיביות שלו, אולם ככל שהצטבר המידע החדש וככל שהתקדמה חקירתו, כך גדלה הדרישה לסיכומים עדכניים ברמה מדעית גבוהה.

בשנות ה-80 קיבל יד בן-צבי, המוסד המוביל בחקר ארץ-ישראל ויישובה, את הזכויות לחדש את סדרת ספרי ירושלים. המוסד נערך להתמודד עם האתגר המדעי של עדכון הספרים והשלמתם. המשימה הוטלה על המרכז לחקר ארץ-ישראל ויישובה, הפועל במסגרת יד בן-צבי בשיתוף האוניברסיטה העברית בירושלים. הוועדה האקדמית של המרכז, שחבריה הם חוקרים מסגל האוניברסיטה העברית העוסקים בתולדות ארץ-ישראל, הכינה תכנית כללית לסדרה וקבעה חלוקה מפורטת לכרכים המוקדשים לתקופות השונות. היא גם מינתה עורכים ראשיים ועורכי משנה לכל אחד מהכרכים. לכתיבת הפרקים השונים נרתמו בכירי החוקרים מהאוניברסיטאות השונות בארץ. אף שהכוונה הייתה שהכרכים השונים ייכתבו וייערכו במקביל וייצאו לאור ברצף אחד, מטבע הדברים ומחמת עיכובים ואילוצים שונים, מתפרסמים הספרים לאִטם, תוך הפסקות מתמשכות בין זה לזה.

הכרך הראשון בסדרה המחודשת יצא בשנת תשמ"ז (1987), דהיינו 31 שנה לאחר הכרך הראשון (והאחרון...) של הסדרה המקורית. אף שהיה הראשון לצאת, כרך זה – שהוקדש לתקופה המוסלמית הקדומה (638–1099 לספירה) – הוא הרביעי בסדרה מבחינה כרונולוגית. עורכו היה פרופ' יהושע פראוור ז"ל, היסטוריון בעל שם עולמי בחקר ימי הביניים. הספר מתאר את תולדות העיר בימי הביניים המוקדמים. בתקופה זו, שתחילתה עם כיבוש ירושלים בידי המוסלמים בשנת 638 לספירה, חלו בעיר שינויים מפליגים – בפני העיר, בהרכבה האתני ובזיקת תושביה למוקדי דת ולמרכזי הכוח הפוליטיים שמחוצה לה. תושביה הנוצרים הוותיקים המשיכו להוות יסוד חשוב בה עוד מאות בשנים. עם זאת, שבה ירושלים להיות מרכז רוחני יהודי חשוב, ובד בבד גדלה בהתמדה אוכלוסייתה המוסלמית. העיר נהייתה אבן שואבת וסלע מחלוקת במפגש בין שלוש הדתות.

ספר ירושלים הבא, הכרך החמישי בסדרה – שהוקדש לתקופה הצלבנית והאיובית (1099–1250) – ראה אור כעבור ארבע שנים. גם הוא נערך בידי פרופ' פראוור, שלא זכה להשלימו, ולמשימה זו נרתם פרופ' חגי בן שמאי. הכרך הוא המשך ישיר של קודמו, והוא מתאר את תולדות העיר בתקופת שלטונם של הצלבנים והאיובים, תקופה קצרה בזמן אך עתירת אירועים. חלקם השפיעו אך במעט על ירושלים ואחרים הטביעו בה את חותמם לדורות. בתקופה זו ניסו שליטיה הצלבניים של העיר לעשותה כעין מוצב קדמי של המערב הנוצרי בלב המזרח האסלאמי. אולם מִשֶחזרה ירושלים לידי המוסלמים באמצע המאה ה-13, היא שבה להיות חלק בלתי-נפרד מסביבתה המוסלמית. גם יהודי העיר חוו תהפוכות רבות באותה עת: טבח וחורבן, חידוש ופריחה, ולבסוף שוב ירידה ודלדול.

הכרך השלישי בסדרה, המוקדש לתקופה הרומית והביזנטית (70–638), נערך בידי הארכאולוג פרופ' יורם צפריר וההיסטוריון פרופ' שמואל ספראי ז"ל, ויצא לאור בתשנ"ט (1999). יריעת הספר נמשכת מהתקופה שלאחר חורבן הבית השני ועד לכיבוש המוסלמי, תקופה שבה ידעה ירושלים תמורות דתיות ותרבותיות מפליגות. ראשיתה של התקופה בחורבנו ובאובדנו של המרכז המדיני והדתי של העם היהודי ובחניית חיל המצב הרומי בעיר, והמשכה בהקמת הקולוניה הרומית איליה קַפיטוֹלינה, שהדירה את רגלי היהודים מקרבה. המחצית השנייה של התקופה שבה עוסק הספר היא התקופה הביזנטית (המאה הרביעית ואילך), שבה התבססה הנצרות בעיר ושינתה את פניה. העיר התמלאה מנזרים וכנסיות, ועולי רגל ונזירים מכל רחבי העולם הנוצרי פקדו אותה והקנו לה אופי קוסמופוליטי. אך למרות התמורות הבולטות שפקדו את העיר במעבר מהשלטון הרומי האלילי לשלטון הביזנטי הנוצרי, מאפיינת את התקופה כולה גם אחידות תרבותית המתבטאת בכך שהשפה היוונית נותרה הלשון השלטת.

הספר האחרון, לפי שעה, יצא לאור כשנה לאחר קודמו, וכרונולוגית הוא הכרך הראשון בסדרה. הוא מוקדש לתקופת המקרא, ועורכיו הם פרופ' שמואל אחיטוב, מומחה בעל שם בחקר הכתובות מתקופת המקרא, ופרופ' עמיחי מזר, מבכירי הארכאולוגים של תקופת המקרא בארץ ובעולם. הכנתו של כרך זה נמשכה כעשר שנים, הרבה מכפי הצפוי, ועם הגיעם לסיום נאלצו עורכיו להתמודד עם אתגר מיוחד, שכן ממש באותה עת הלכו ונחשפו תגליות מרעישות סביב מפעל המים של מעיין הגיחון, מקור מֵימיה של ירושלים המקראית. ייאמר לשבחם שהם הצליחו להכניס לכרך את עיקרי החידושים ממש עד לרגע האחרון. בניגוד לתקופות שבהן עוסקים הכרכים שסקרנו לעיל, המקורות הכתובים על ירושלים בתקופה הכנענית, ואפילו בימי בית ראשון, מוגבלים למדי. על כן מתבסס כרך זה במיוחד על הישגי המחקר הארכאולוגי. הוא נבנה בידי עורכיו כרצף של פרקים היסטוריים וארכאולוגיים הסוקרים את תולדות העיר מהתקופה הכנענית ועד ימי שיבת ציון.

מפעל ספרי ירושלים מצוי עתה באמצע דרכו. בשלבי הכנה נמצאים עוד ארבעה כרכים: הכרך שיוקדש לתקופת הבית השני, ושלושה כרכים שיסקרו את רצף הזמן מהתקופה המַמלוּכית (אמצע המאה ה-13) ועד תקופת המנדט הבריטי. הדרך אפוא עוד ארוכה ורבת-מכשולים, אך יד בן צבי נחון בתכונות המתאימות של הרץ למרחקים ארוכים, וחזקה עליו שבמוקדם או במאוחר יגיע לקו הגמר ויוכל לברך על המוגמר. אז יוכל הציבור ההולך וגדל של חוקרים וחובבים, להתברך במלוא הסדרה המונומנטלית הזאת, שמעטות דוגמתה. הודות לאיכותה ולהיקפה, אין ספק שעוד דורות רבים של אוהבי ירושלים ימצאו בה את מבוקשם גם בעתיד.

ד"ר דוד עמית הוא ארכאולוג בכיר ברשות העתיקות ומרצה לארכאולוגיה במכון שכטר למדעי היהדות.