גרסת כיסוי
מאת:עליזה גינזבורג
באופן טבעי נוח לי עם חולצות ארוכות-שרוולים. משהו במנגנון הטבעי שלנו דורש הגנה וכיסוי
אדם הוא אסופה של מחשבות, רצונות, תכונות ונטיות לב, הפורצים החוצה בלבושים שונים: דרך הדיבור, המעשים, ההתנהלות הבין-אישית עם הסביבה וגם דרך המראה החיצוני. הלבוש הוא תעודת הזהות האישית שלי. תעודת זהות משוללת מילים.
האמת שאני די משועשעת ואוהבת לעקוב אחר הדרך בה הלבוש פועל על אנשים. מעין סוג של יחצנות סמויה. הלבוש משקף בעיניי מצב רוח והלך פנימי, מבטא את צורת הנפש ומכתיב גם שדר והתנהגות מסוימים, שעליהם אני יכולה להחליט באותו בוקר.
גם היהדות, כפי שאני מבינה אותה, מעודדת להגשמה ולביטוי אישי, לעצמיות ולנאמנות לטבע הפנימי שלנו. "כשם שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהם אינן שוות", היטיבו חז"ל לומר. נבראנו שונים, לכל אחד מאִתנו יש הקול שלו, הייחוד שלו, והבשורה האישית שלו, שרק הוא יכול להביאה לעולם. ובעצם, המטרה הכללית היא להביא את הייחוד הזה לידי מימוש וביטוי. שכל אחד ישיר את שירו. כי אם לא זה, אז כאילו לא היינו. אם לא תפקדתי בתור 'עליזה' – באופן הכי שלם – אז לא קיימתי את ייעודי.
אני חייבת לומר, שמעולם לא הרגשתי חנוקה, כלואה או מוגבלת מתכתיבי ההלכה היהודית ביחס ללבוש. איכשהו, באופן טבעי, נוח לי עם חולצות ארוכות-שרוולים ועם המראה היותר-מכוסה. אני מאמינה שמשהו במנגנון הטבעי שלנו דורש הגנה וכיסוי. חשוב לזכור שהכיסוי הוא לא המטרה, היהדות לא מחפשת דרכים להוציא אותך מכוערת, אלא להפך: הדרישה לכיסוי נובעת מחשיבותו ומיופיו של הגוף, ולא משפלותו. דווקא משום שכולנו נבראנו 'בצלם', מעין יצירה אלוקית שכזו, רצוי שנשמור עליה.
קיים בעיניי פרדוקס קל בין השדר החיצוני, מה שנקרא הלבוש, ובין הטבע הפנימי – הנפש. ככל שהלבוש גלוי יותר, דווקא אז הנפש נעדרת ביטוי. דווקא הגבולות שמציבה המסורת היהודית בעניין הלבוש מאפשרים לעדינות הנפש להאיר החוצה.
השאיפה הסופית היא שנהיה שמחים. השמחה היא תוצר של שלמות פנימית המוקרנת החוצה. ואם זוכים באמת להגיע למדרגה הזאת, אז אין זיופים, חריקות וחוסר התאמה.
תוֹכי וחוּצי הם אחד, ופי ומעשיי נעשים שווים.
מי ייתן שנזכה.