להיות ש"ש

מאת מני אוחנה, שליחנו במטרו ווסט, ארצות הברית

שליחים יקרים,

לפני שתקראו את הכתבה, הייתי רוצה להודות לכם על עצם היותכם. כשליח של הסוכנות מצאתי עצמי מעודָד ובעל מוטיבציה מעצם ההרגשה שיש עוד הרבה שליחים כמוני ברחבי העולם. אני רואה עצמי חלק מקבוצה איכותית הפועלת לקידום מטרות חשובות בקהילות יהודיות בעולם.

נעים מאוד, אני מנשה אוחנונה (מני אוחנה), שליח צעיר (ש"ש) של המחלקה לחינוך, בן 18. חוץ מזה, אני בנם של רעיה ויעקב ואח של עוז בן ה-16 ועדיאל בן ה-12. את משפחתי ראיתי במשך שבועיים בשנה שחלפה, ואני עתיד לראותם שוב ביולי, עם חזרתי לישראל.

נשלחתי לניו ג'רזי לקהילת 'מטרו ווסט', שעליה אספר בהמשך.

קצת על עצמי

בישראל אני גר ביישוב בשם 'מבועים', הנמצא בצפון הנגב. מכיתה ד' הייתי חבר בתנועת 'הנוער העובד והלומד', חטיבת בני המושבים, ובכיתה ט' התחלתי להדריך בתנועה ועזרתי לרכז את צוות ההדרכה ביישוב שלי. במשך הזמן הזה הפכתי לפעיל ב'שותפות 2000' באזור אופקים-מרחבים, ובמסגרת זו אירחתי חברי משלחות בביתי. כך מצאתי את עצמי מארח חברים מפרויקט 'נשמה', המפגיש בני נוער מחו"ל המטיילים בארץ למשך כמה שבועות, עם בני נוער ישראלים. משם הצטרפתי לפרויקט 'מפגש', שהיה בזמנו פרויקט ניסיוני וכיום נמצא בתאוצה, שמטרתו להפגיש נוער ישראלי ואמריקני במסגרת חינוכית אך גם משוחררת המאפשרת יכולת ביטוי. הפרויקט עצמו נמשך שנתיים. בשנה הראשונה טסתי עם הקבוצה לקהילת מטרו ווסט בניו ג'רזי להתארח אצל בני הנוער במשך עשרה ימים, ושנה לאחר מכן הם הגיעו להתארח אצלנו. בסוף הפרויקט ניגשתי למיונים לקראת שנת שירות בארצות הברית, דבר שלא ידעתי על קיומו בכלל כיוון שהיה חדש באזורנו, והנה שוב הייתי חלוץ בתכנית חדשה באזור מגוריי.
כיום אני ש"ש במטרו ווסט, ויחד עם שני חברים טובים, הדס מדברי ומתן הדדי, שהגיעו מראשון לציון, אנו מהווים קבוצה הנקראת 'ראשונים', שזהו שם הפרויקט שאנו שותפים לו כאן. ומה לגבי צבא?... דחינו את השירות הצבאי ונשרת כרגיל עם חזרתנו ארצה הקיץ. כשאחזור אתחיל את הגיבוש לטיס ואמשיך לשירות משמעותי בצה"ל.

קהילת מטרו ווסט

קהילת מטרו ווסט משתרעת על פני 1,132 מיילים מרובעים השייכים לשלושה מחוזות וחצי בניו ג'רזי. הקהילה מונה כ-125,000 איש, ומחוּברת לנעשה בישראל דרך פרויקטים המופעלים ביוזמת הפדרציה וגם דרך ביקורים בארץ. כמעט מחצית מיהודי מטרו ווסט ביקרו בישראל לפחות פעם אחת. בקהילה 65 בתי כנסת, שכל אחד מהם מהווה קהילה בפני עצמה. הקהילה מגוונת – אורתודוקסים, קונסרבטיבים, רפורמים, רקונסטרקציוניסטים, חילונים ועוד.
 
הקהילה הישראלית

במטרו ווסט יש קהילה ישראלית שברובה אינה מעורבת בקהילה הרחבה, ועם זאת הצורך שלה בלהיות קהילה אקטיבית בולט ומשמעותי. צורך זה התבטא למשל בפסטיבל התרבות הישראלי שערכו כאן לא מזמן חברי הקהילה הישראלית בשיתוף עם הפדרציה. בפסטיבל היו דוכני מכירות ישראליים, דוכני מזון ישראלי, מוזיקה ישראלית, וגם שיעורי 'קרב מגע' שאני עצמי לימדתי! מענה נוסף לקהילה הישראלית הוא שבט הצופים שמתן, הדס ואני מרכזים.

שבט הצופים הישראלים – הילדים שלי

אין ספק שמכל משימותיי, זוהי המשימה המורכבת ביותר. שבט 'ערבה' הוא שבט הצופים הישראלי באזורנו השייך להנהגת 'צבר' בצפון אמריקה. שני חבריי ואני מרכזים יחד את השבט ואחראים לפעילויות, לנהלים ולטיפול בבעיות, וכמו שאפשר לתאר, כשמדובר בתנועת נוער – יש הרבה מהכול. התנהלות השבט אמורה להיות זהה להתנהלות שבט צופים בישראל בתוספת כמה משתנים משמעותיים:
1) בניגוד לישראל, התפיסה של 'נוער מנהיג נוער' היא תפיסה נועזת וחדשנית כאן,  ולפעמים אף נתפסת כלא-הגיונית כשמתגלה גודל האחריות שבוגרי השבט אמורים לגלות ביחס לגילם.
2) רוב הילדים בשבט הם בני יורדים מהארץ, וחלקם כמעט איבדו את יכולת הדיבור בעברית שלהם בשל האנגלית הסובבת אותם. לכן, עלינו להדגיש את שימור השפה העברית, דבר שקשה לעתים בקרב השכבות הצעירות ואפילו הבוגרות.
3) הנושא של עיצוב הזהות היהודית-ישראלית-ציונית אינו מובן מאליו כאן. הוא רווי דילמות, ולעתים קשה להציגו לשכבות הנמוכות. עם זאת, כשהנושא עולה אצל חניכי השכבות הבוגרות, יכול להיפתח דיון מרתק ואין-סופי.
שני חבריי ואני נחשבים למרכזי השבט הכי צעירים שיש כאן, ואני רוצה להאמין שזה נחשב כשיא 'גינס', כי אין ספק שזה בהחלט שיא אישי ומשמעותי לכולנו ולמערכת.

המועדון שהקמתי

מדובר במעין מועדונית של אחר הצהריים ב-JCC, לשם מגיעים ילדים מבתי ספר שונים. הכול התחיל מזה שיצרתי קשר עם כמה ילדים בעלי זיקה לשפה העברית, אלו קראו לחבריהם וכך נוצר המועדון.

ציונות זה Cool, ישראל זה מקום 'מגניב'

יומיים בשבוע אני מבלה בשני בתי ספר יהודיים. הראשון, 'קושניר', הוא בית ספר אורתודוקסי  המשתייך ור לישיבות בארץ. שם אני מדריך ארבע כיתות ה' וכיתה ד' בנושאים שהייתי מתמצת אותם במשפט: "ציונות ואהבת הארץ זהcool  וחזר לאופנה". בשביל הילדים האלה ישראל היא כבר 'הארץ המובטחת', ועכשיו היא הופכת גם למקום 'מגניב', כלומר מקום שהם רוצים להיות בו ולא רק ללמוד עליו.

השני, 'סלומון שכטר', הוא בית ספר קונסרבטיבי קטן – כיתה אחת בכל שכבה (מהגן עד כיתה ה'). האווירה בבית הספר משפחתית וכעת גם ישראלית. במסגרת הפרויקטים שלי שם הקדשנו חדר שלם והפכנו אותו לחדר ישראל (דרך אגב, אם יש לכם שטיח מיותר אנחנו מחפשים שטיח לחדר). הילדים מכירים בחשיבותה של ישראל אבל עכשיו גם יודעים למה, ומרתק לראות איך הם משתמשים בכל עובדה שהם מגלים על ישראל, כדי להצדיק את רצונם להגיע אליה.

אז איפה אני גר?

אני גר אצל משפחה מארחת שבחרה להכניס לביתה נער ישראלי לארבעה חודשים, החלטה גדולה לדעתי ובהחלט דורשת המון נכונות ואומץ. השנה שלי מתחלקת לשלושה חלקים, בכל ארבעה חודשים אני עובר למשפחה אחרת, ועם הצטרפותי למשפחה אני בעצם הופך לחלק מקהילת בית הכנסת שאליו המשפחה משתייכת, ובבית הכנסת הזה אני גם עובד לפחות פעמיים בשבוע.

מחשבה
כשהגעתי לכאן הייתה לי הרגשה של שליחות, ועכשיו – לאחר עבודה מהולה בצחוק ובדמעות ועוד משימות באופק – יש לי הרגשה שאני שליח. אני מבין שאנשים כמונו, שליחים, מחפשים תמיד את התצפית הטובה ביותר, את פסגת ההר הבא. אנו נגיע לשם, עלינו רק לעצור לפעמים ולקחת נשימה כדי להמשיך...