פגישה ראשונה עם לוח השנה העברי
הדיאלוג הבא התנהל ברוסית, ב-1991, בעיר פְּרוּנְזֶה (לימים – בִּישְׁקֵק), בירת קִירְגִיזְסְטָן, אחת הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר:
- "מה זה?"
- "לוח השנה העברי".
- "ומה הם החרטוּמים המוזרים האלה?"
- "אלה אינם חרטומים. אלה האותיות של השפה העברית".
- "מה זה? איזו מין שפה זו?"
- "שפה שמדברים היהודים בארץ ישראל".
- "עברית? מוזר... הלוא לפי מיטב ידיעתי, כל היהודים מדברים יידיש..."
כך הפך הביקור השגרתי של שכני מהקומה השנייה למפגש הראשון שלי עם העברית, וברבות הימים שינה את גורלי: מאזרח קירגיזסטן, סטודנט לקראת סיום התואר השני בהנדסה – לאזרח ישראל, מורה ללשון ולספרות עברית המלמד את ילידי הארץ בשפת אמם, מתרגם שירה רוסית קלאסית לעברית וכותב שירה בעברית, וגם כמובן משרת כחייל מילואים פעיל בצבא ההגנה לישראל!
שלוש מילים: עברית – ישראל – בית
כיום מדינת ישראל היא הבית היחיד והאהוב עבורי, אבל אז, באותן שנתיים-שלוש שחלפו מביקורו של השכן (שבמהלכן למדתי את השפה העברית ומאוחר יותר – לימדתי אותה ליהודי קירגיזסטן שנערכו לעלייה), ועד הידיעה שגם עליי להחל בהכנות לקראת העלייה – באותה תקופה לא העליתי על הדעת שאעלה אי-פעם לארץ.
בוודאי לא באותו יום, כאשר שכני עמד מולי, נופף נמרצות וללא הרף בלוח השנה, משל ביקש להלך עליי קסם, וניסה להסביר לי משהו על המורים לעברית שבאו מארץ ישראל לפרונזה, על השיעורים שכבר החלו במתנ"ס הקהילתי, ועל ש"כדאי לא לפספס".
גדלתי בבית סבי וסבתי, אשר הגיעו לקירגיזסטן מהעיר לוּגַנְסְק שבאוקראינה בימי מלחמת העולם השנייה (סבי היה מהנדס ראשי במפעל ליצור מכונות ירייה; שלטונות ברית המועצות החליטו להעביר את המפעל – על עובדיו ובני משפחותיהם – מזירת הקרבות לקירגיזסטן הרחוקה והבטוחה, שאליה לא הגיעו הדי המלחמה). התמצאותי במסורת היהודית הייתה קלושה ומעורפלת. הדבר היחיד ששיווה צביון יהודי לבית, היה היידיש ששמעתי בבית סבי.
בתקופת ילדותי ובחלק מתקופת נעוריי, לפני שנחשפתי ללימוד השפה העברית, תמיד ידעתי שאני יהודי, על סמך הראיות הבאות:
1) כך הייתי רשום בתעודת הלידה, ומגיל 16 גם בדרכון.
2) סבי וסבתי הרבו לדבר יידיש.
3) זו הייתה הסיבה המוצהרת לקטטות המרובות בחצר האחורית של בית הספר שבו למדתי, ולכישלון במבחני הכניסה לחוג לעיתונאות באוניברסיטה הממלכתית (האחראי לכישלוני לבש חליפה נאה מעונבת ואצבעו נקשה קלות על "הסעיף החמישי" – סעיף הלאום – של טופס הקבלה, ושלח אותי בבושת פנים לשער היציאה).
אהבה מהאות ראשונה
התחלתי להתמסר ללימוד השפה העברית. עצם העיסוק באותיות הקורמות צליל ומילים, שהייתי מתמסר ללימודן עד לשעות הקטנות של הלילה, הצמיח תהליך תרגום של הידיעה-ברמת-העדכון שאני יהודי לחוויית ה'עצמי' כיהודי. ראשית, משום שבכל פעם שלמדתי עברית, נגעתי ביהדות. שנית, תרגום הידיעה-ברמת-העדכון לחוויה מודעת הלך והעמיק באופן מהותי כשהתחלתי ללמד עברית.
כעת, על החוויה החדשה נוסף ממד בעל חשיבות מכרעת, שהעביר את תהליך התרגום אל מעבר לנקודת האל-חזור. היה זה מעמדי החברתי החדש, שקרם עור וגידים הן באווירת ציון החגים במתנ"ס הקהילתי והן בתחושת האחריות היהודית ליהודים שסבבו אותי בתור מורה לעברית ונשאו עיניהם לעברי, ילדים כמבוגרים: באולפן (שייסדנו, אני ומורי הראשון לעברית, אלכס לוּגוֹבְסְקוֹי, איש אשכולות ומורה בחסד שסייע לי רבות בצעדיי הראשונים בהוראה) ובבית הספר היהודי הניסיוני הראשון שנוסד בפרונזה.
כמורה לעברית בגולה נתפסתי מיד כמומחה לארץ ישראל וליהדות: תלמידיי ציפו ממני לא רק להוראת לשון, אלא גם למתן הסברים הקשורים למועדים ולמנהגים, ואני עשיתי ימים כלילות, רכון מעל ספרים, להצדיק את ציפיות תלמידיי ולהיות ראוי להן.
עליתי לישראל כדי להתאחד עם הוריי
עליתי לארץ בשנת 1994 מסיבה שאינה קשורה כלל לציונות, לאנטישמיות, לזהותי היהודית או לאהבת שפת העבֶר, שהעיסוק בה הפך בהדרגה לחלק אהוב ובלתי-נפרד מאורח חיי, משום שלמדתי אותה מתוך סקרנות טהורה ומה שנקרא "בקצב שלי". שהרי הצורך הבסיסי והטבעי של כל "יושב על המזוודות", כפי שנהגו בעירנו לכנות את המתכוננים לעלייה – כלומר ללמוד את יסודות העברית כדי להקל על תהליך הקליטה בארץ או "להתגבר על מכשול השפה" – לא היה רלוונטי עבורי.
משנת 1990, כאשר הוריי, מתוקף נסיבות משפחתיות מסוימות נאלצו לעלות מיד לישראל, נשארתי אני בפרונזה לטפל בסבי ובסבתי, שסירבו להצעתם של הוריי לעלות אתם יחד.
העלייה לארץ הייתה עבורי בבחינת חלום להתאחד עם הוריי, חלום שנראה כי לא יתגשם. באוגוסט 1994 חיי השתנו פתאום: סבי נפטר וסבתי הביעה נכונות בלתי-צפויה לעלות לארץ. כך, לפתע מצאתי את עצמי מתכונן לעלייה ומגשים את החלום: לראות את ההורים. עליתי עם סבתי בספטמבר, והתגוררנו בבית הוריי בבית שמש.
יאללה, ביי
אני חי בארץ כבר עשר שנים, שמהן בשבע השנים האחרונות אני משמש מורה לבגרות בלשון עברית בבתי ספר בירושלים.
במהלך החיים כאן הולך ומתגבש ממד נוסף בחווייתי כיהודי: ממד הישראליות, שגם היווצרותו נסמכה על עניין השפה, שלמרות בקיאותי הגבוהה ביחס לכלל העולים, הסתכם בהלם לשוני עוד לפני שנדרשתי לומר מילה בעברית.
בעת שפתחתי את פי לראשונה בישראל, הבנתי שאינני יודע עברית ישראלית בכלל, ובפרט לא את זו של ילדי התיכון. לדיאלוג הבא, שהתנהל כאן בארץ בין שני תלמידים מירושלים, האזנתי המום בשנתי הראשונה כמורה ללשון באחד מבתי הספר בירושלים:
-"אהלן".
-"היי".
-"מה?"
-"סבבה, כאילו, נו..."
-"יאללה, ביי".
בתום ה'שיחה' שאלתי את אחד המשתתפים:
- "מה הם הצלילים המוזרים האלו שבאמצעותם תקשרתם ביניכם עכשיו?"
- "איזה צלילים? זה צלילים זה? ככה מדברים פה!"
- "מוזר... הלוא לפי מיטב ידיעתי, בארץ מדברים עברית..."
עכשיו גם אני 'אנחנו'
למדתי לאהוב את מאפייני החברה הישראלית האלה: חום, נטייה להזדהות, להשתתפות בצער ולתמיכה בעִתות קשות, אופטימיות ושמירת נכסי צאן הברזל של הזיכרון הקולקטיבי; ולא לאהוב את אלה: שיטת ה"סמוך, יהיה בסדר", הבריונות בכבישים, נטייה לאלימות מילולית, השחיתות בצמרת והזנחתה של מערכת החינוך.
הנני חלק מה'אנחנו', מילה שגורה בפי, שטעמה כה ערב לי, במיוחד כאשר אני מראה לאורחים מחו"ל את ירושלים ומספר להם עלינו, על הישראלים. כל אלה מזינים בתוכי את אהבת ישראל ואת ההגדרה העצמית: יהודי ישראלי.