איך חיים ונותנים לחיות?
מאת פרופ' רות גביזון

יישמר חופש הדת של שומרי המצוות, אך לא ייעשה שימוש בחוקי המדינה שנועד לכפות על מי שאינו שומר מצוות לנהוג על-פי הדת

אם שני הצדדים יבינו ויקבלו שאכן יש ביניהם משהו עמוק שהוא משותף למרות המחלוקות – זה יהיה הצעד הראשון לקראת אפשרות של חיים יחד, אלה בצד אלה ואלה עם אלה, בצורה טובה יותר.

הבעיה הראשונית ביחסי דתיים וחילונים (או שומרי מצוות וחופשיים) היא שהם רואים את יחסיהם כמאבק חסר פשרות, כמשחק סכום אפס, שבו אפשר רק לנצח או להפסיד. התפתחו בין הצדדים חשדנות קשה, חוסר אמון בטוהר הכוונות, בהוגנות ובאמינות. הבעיה נהיית מורכבת יותר מפני שהשסע אינו רק בין דתיים לחילונים; השסע מעמיק בשל שסעים קרובים וחופפים בחלקם בין שמאל לימין, בין מסורת למודרנה, ובין גישות שונות למדינה. כיום המתח מתחדד בשל המחלוקת סביב תכנית ההתנתקות. בכל אחד מן ההקשרים, המחלוקת נראית כמאבק בין שתי מערכות מנוגדות של אמיתות ושל ערכים, ויש נטייה לראות בפשרה מעין ויתור שאינו ראוי כשלעצמו.
אלא שיש קוצר ראייה נוראי בהסתכלות הזאת, שמתעלמת מן העובדה שדתיים וחילונים, וכן הצדדים בכל המחלוקות האחרות, חולקים שותפוּת גורל היסטורית כחלק מן העם היהודי. במאבק הפנים-יהודי על הגדרת היהדות במאה ה-21 שוכחים עסקני כל המחנות כי השאלה הקיומית של העם היהודי אינה מי מאִתנו ינצח, אלא אם ואיך נשרוד כעם.

לטעמי, סיכויי הישרדותנו כעם תלויים ביכולתנו למצוא דרך להתעשר מן הריבוי ומהמגוון הפנימי של צורות קיום יהודיות בזמן הזה, בלי לפסול אף אחת מהן ולדחותה על הסף. אני רוצה, לפיכך, במסגרת משותפת לחיים משותפים של יהודים בישראל. מסגרת זו תאפשר לי ולדומים לי לפתח זהויות יהודיות לא אמוניות, המבוססות על גאווה יצירתית מודרנית בשייכותנו לעם העתיק שהנחיל לתרבות האנושית את התנ"ך, וביכולתנו להקים מחדש את ביתנו הלאומי במולדתנו ההיסטורית כחברה נאורה וצודקת. היא תאפשר לדתיים לפתח את זהותם העתיקה, ולחיות אותה בארץ-ישראל, והיא תבטיח כי בניסיון הזה נעזור אלה לאלה לשמר את תרבותנו הייחודית, תוך כדי כך שאנו מתייחסים בהוגנות ובכבוד לכל אלה החיים עמנו.

משני הצדדים של המחלוקת, יש הסבורים כי במחלוקת התרבות הזאת אין ברירה אלא להילחם על העקרונות עד תום, אף אם המאבק הזה עלול להחריף את העוינות והכעס בין המחנות. אינני נמנית על אלה. לדעתי, הציבור היהודי בישראל ובעולם ניצב בפני אתגרים חשובים, וחשוב שהוא יוכל להתמודד אִתם מתוך לכידות. יתרה מזו, תחושתי היא כי לגבי ההבדלים בסגנון חיים דתי יש בציבור מידה רבה של נכונות לפתרונות של "חיֵה ותן לחיות", ולכן אפשר להגיע להבנות שתצמצמנה את תחושת הסכסוך והעוינות.

מטרת ההבנות אינה ליצור אשליה כאילו אין הבדלים יסודיים בין תפיסת עולם דתית ובין תפיסת עולם שאינה דתית. מטרתן היא לאפשר לאנשים בעלי השקפות עולם שונות, ולעתים מנוגדות, לחיות יחדיו, ואף לחזק אצלם תחושה של שותפות גורל לאומית, תרבותית והיסטורית. המטרה היא לאפשר לכל מי שחשובה לו זהותו היהודית – לפתח, לשמר ולהנחיל אותה לילדיו, בצורה שבה הוא רואה אותה.

עקרונות ההבנה הבסיסית צריכים לכלול הסכמה כי יישמר חופש הדת של שומרי המצוות, אך לא ייעשה שימוש בחוקי המדינה שנועד לכפות על מי שאינו שומר מצוות לנהוג על-פי הדת.

זה לא רק הכרחי, אלא גם אפשרי. יש בציבור כמיהה עמוקה למצוא שיטה הוגנת של "חיֵה ותן לחיות", שיהיו בה הן שותפות גורל והן חירות לשמור על ייחוד. שיטה כזו מוצעת באמָנה שכתבתי עם הרב יעקב מדן (ראה קישור מצורף). אם נרצה – לא תהיה זו אגדה.

איך למזג יהדות ודמוקרטיה?
מאת הרב יעקב מדן

הזהות הישראלית החדשה לא תוכל לשמש דבק מאחד החזק דיו מול האיומים על קיומה של המדינה מבחוץ. באין דבק, יעמוד המפעל הציוני כולו בסכנת קריסה.

מדינת ישראל קמה בראש ובראשונה כמדינה יהודית. התנועה הציונית ייסדה את מדינת ישראל כמדינת היהודים. הגדרת המדינה עולה גם מן הכתוב במגילת העצמאות. על בסיס זה נחקק חוק השְבוּת, ונערכו מלחמות על תקומתה של המדינה ועל קיומה.

עם חלוף השנים נכנסה מדינת ישראל יותר ויותר אל חברת האומות הנאורות בעולם ואל התרבות המובילה אותן, והִפנימה אל זהותה את הערכים הדמוקרטיים של תרבות זו במידה כזו, שהיא רואה עצמה היום דמוקרטית במידה די שקולה להיותה יהודית.
שני ערכים כה חזקים מובילים את המדינה בעל כורחה לפרשת הדרכים שהיא נמצאת בה עתה.

דרך אחת, והיא תהיה ברירת מחדל אם לא נשקיע מאמץ כדי להיחלץ מהמלכוד מבעוד מועד, היא דרך שתהפוך בהמשכה להיות צרה מכדי להכיל את שני הערכים כאחד. על-פי קריאת הכוחות במדינה היום, אני סבור שהמדינה תעדיף את ערכיה הדמוקרטיים, וערכיה היהודיים יידחקו יותר ויותר הצִדה. המדינה גם עלולה להפוך, בעקבות מספרם הגדל והולך של הלא-יהודים המתאזרחים בה, למדינת כל-אזרחיה, וזהותם הלאומית של אזרחיה היהודים תהפוך מזהות 'יהודית' לזהות 'ישראלית', או שתתנתק מזהותם האזרחית.

מדינת ישראל, שתחדל להיות המדינה היהודית, תנפץ חלום של מאה דורות, חלומה של התנועה הציונית, ותבנה עצמה על יסודות חדשים, 'ישראליים', יסודות בעלי שורשים צעירים ורכים משורשיה של האומה הערבית בארץ ישראל, והיא עלולה שלא לעמוד מולה ביום מבחן. גם חוק השבות, הניצב מול רעיון השיבה הפלסטינית למדינת ישראל, עלול שלא לעמוד ביום מבחן, כשהדמוקרטיה תכריע ארצה את יהדותה של המדינה.

זאת ועוד: אלו שלא יוותרו על זהותם היהודית כזהות ראשונה, יחושו ניכור וקרירות כלפי מדינתם בעלת הזהות ה'ישראלית' החדשה, ונכונותם למסור את נפשם על קיומה תקטן. הזהות הישראלית החדשה לא תוכל לשמש דבק מאחד החזק דיו מול האיומים על קיומה של המדינה מבחוץ. באין דבק, יעמוד המפעל הציוני כולו בסכנת קריסה.

הדרך השנייה, והיא דורשת מאמץ לא קטן כדי ללכת בה, היא דרך השואפת למזג את שני הערכים הנזכרים, היהדות והדמוקרטיה, ולקבל את שניהם כבני זוג המקימים משפחה אחת והמובילים יחד את מדינת ישראל. דרך זו קל מאוד לבטא במילים בעת טקסים על אחדוּת, על שילוב ועל יהדות ודמוקרטיה, ממש כשם שקל לערוך חופה וטקס נישואין באולם נוצץ ליד שולחנות ערוכים, אך אין היא קלה ליישום, וכמו חיי השגרה של בני זוג, היא דורשת מאמץ רב ונכונות לקורבנות לא מעטים מצד כל אחד מבני הזוג כדי להצליח. זוהי דרך הדורשת מאמץ גדול מן המדינה וממוסדותיה הדמוקרטיים להכיר בזהותה היהודית על כל המתבקש ממנה. היא גם דורשת מאמץ גדול מן המדינה וממוסדותיה לעשות הכול למניעת כתיבתם של ספרי יוחסין נפרדים ושונים מספרי הרישום של המדינה, ספרי יוחסין העלולים להבדיל לדורות עולם את חלקו של העם היהודי שומר ההלכה משאר העם. דרך זו דורשת גם מאמץ גדול מציבור שומרי המצוות להסכים רשמית לכך שמדינתם היהודית תיתן חופש פרט וכבוד ראוי בכל תחום אפשרי לכל יהודי שאינו מעוניין לחיות על-פי ההלכה של ה'שולחן ערוך'.

לדרך זו, עם כל המאמץ הרב הכרוך בה, יש גם שכר רב בצִדה. היכולת של כולנו, חופשיים כשומרי מצוות, להטות כתף אחת מכוח ברית מחודשת בינינו, לדחוף את עגלת הציונות, שלאחרונה חורקת-משהו, במעלה ההר התלול של אתגר המשך קיומה של המדינה מקץ כשני דורות.

אמנת גביזון–מדן נכתבה בידי שני אנשים הרואים עצמם שייכים לשני 'מחנות' של החברה היהודית בנושאים השנויים במחלוקת הנזכרת. עם זאת, הם רואים עצמם מחויבים ברמה שאין להתפשר עליה לקיומנו המשותף כעם אחד, קיום שהוא גם הבסיס האחד והיחיד להמשך קיומה של המדינה – גם כמדינה שטוב לחיות בה וגם כמדינה הראויה למסור עליה את הנפש. מדינה יהודית ככל שרק ניתן ודמוקרטית ככל שרק ניתן.