הסברס, פרי שיח הצבר, הוא אחד הסמלים הוותיקים ביותר של הקיץ הישראלי. גם אם היום פחת מספר הילדים ובני הנוער המכירים את אמנות קטיף הסברס הקוצני, וגם אם רבים יותר מכירים אותו בצורתו הארוזה במגשים סינתטיים ובעטיפת ניילון, אין להכחיש את מקומו המרכזי של הסברס בקיץ הישראלי הקלסי. מעבר לכך, הסברס עומד ביסוד הדימוי העצמי של הישראלי יליד הארץ, שנקרא על שמו של הפרי: 'צבר'.
ראשית, הטכניקה. כדי לקטוף את הסברס מן השיח היו הילדים בארץ ישראל מצטיידים במקל ארוך שבקצהו פח ממתכת, ולעתים במקל נוסף - לניתוק הפרי מן העלים העבים. שיח הצבר הוא צמח גדול, קוצני כולו, היוצר מעין קיר ירוק-אפור, משוכה חיה, בלתי-עבירה. והפרי, מעשה שטן, מתעקש לגדול דווקא קרוב לקצות העלים. הקושי הוא חלק מן הפיתוי, שכן קטיף הפרי הוא הרפתקה של ממש. נדרשים מיומנות, תיאום בין הידיים, מגע עדין כדי לא לפגוע בפרי וגם לעזור לו לנחות בפח, והכול תוך כדי שאתה נמנע מלגעת בשיח עצמו, שמיד יודע להשאיר בבשרך אינספור קוצים. כל המאמץ כדאִי, חשבו ילדי ארץ ישראל מאז ומתמיד, כיוון שבסופה של ההרפתקה המורכבת ממתין פרס: פרי מתקתק ומימי, עסיס מרווה בימי הקיץ החמים, ימי פרי הצבר.
וקיים עניין שמו של הצמח והפרי: צבר. בפי הישראלים הוא מכונה 'סַבְּרֶס', ביחיד וברבים ללא הבדל. מקור השם בערבית, שבה הוא נקרא 'צַבֶּר', כשה-צ' נהגית כ-s שמבוצעת בעזרת הלשון הנוגעת בחך (s נחצִית, או פָּלָטָלִית בלועזית). באורח אירוני, ואולי אין זה מקרה, משמעות המילה 'saber' בערבית מדוברת היא 'סבלנות', כאילו בשמו של הפרי נרמז לסבלנות הנדרשת כדי לקטוף אותו. אמנם אין ראיות לאטימולוגיה הזאת אבל הקישור האסוציאטיבי בלתי-נמנע עבור מי שיודע ערבית. ערביי ארץ ישראל מכנים את הפרי גם בשם כּוּז (או כּוּז צַבֶּר), כלומר 'קֶלַח' או 'קלח צבר'. אלא שמעניין לשים לב שהמילה 'כּוּז' מציינת גם פחית או כד קטן, ושוב ייתכן שלפנינו רמז לפרט מתרבות הפרי: העובדה שקוטפים אותו בעזרת מקל ופחית.
באשר למילה הרגילה בעברית היומיומית לפרי הצבר ולצמח בכלל, סברס, הרי שהיא מורכבת משני יסודות: האחד הוא כאמור ה'צבר' הערבי כפי שהאוזן העברית שומעת אותו, והשני הוא הסיומת –ֶס. הסיומת הזאת היא צורת רבים בספרדית-יהודית (לדינו). כפי ש'בּוּרֵקָס' היא צורת רבים של שם עצם נקבי 'בּוּרֶקָה', הרי ש'סברס' היא צורת רבים של שם עצם המסתיים בעיצור 'saber', הדורש 'es' כסיומת רבים. העברית המדוברת קיבלה בדייקנות רבה את הסיומת מלדינו, אבל תוך כדי כך שהיא אימצה את המילה כולה – 'סברס', היא כמו 'שכחה' שמדובר בסיומת וכך הפכה המילה 'סברס' ליחיד ולרבים כאחד. וכך, כפי ששומעים בישראל דוברים שאומרים 'בורקסים' כעין ריבוי עברי של צורת יסוד בלדינוֹ שכבר מכילה ריבוי, כך שומעים גם דוברים האומרים 'סברסים', בריבוי עברי תקני.
ומעבר לכל זאת, קיים המעמד הסמלי של המושג 'צבר', כציון ליליד הארץ. בלשון העם, 'צבר' כציון לישראלי ילידי נהגה עם הטעם בהברה הראשונה, שלא כמו הפרי והצמח, שנהגים עם הטעם בהברה השנייה. בעברית המדוברת זה סימן לקרבה ולאינטימיות. העתקת הטעם הברה אחת 'אחורה' היא נפוצה: 'מוֹשֶה' אינו כל 'משה', אלא משה מסוים מאוד, כזה שאנו קרובים אליו ומכירים אותו היטב. בכל אופן, באשר לסיבה שבגללה כונו ילידי הארץ 'צברים' יש סברות אחדות. בעיקרו של דבר, אומרים שילידי הארץ דומים לפרי הצבר: קוצניים בחוץ אבל מתוקים בפנים. כלומר, החספוס החיצוני של ה'צבר' יליד הארץ הוא רק מעטה מרתיע מעט ולא מושך, אולם שמתחתיו מסתתרת מהות של נועם, מתיקות וטוב.
בספרו המקיף והחשוב, 'הצבר – דיוקן' (הוצאת עם עובד, 1997), מציין הסוציולוג עוז אלמוג כי הצבר כלל אינו צמח ארץ ישראלי ילידי, אלא הובא ארצה מאמריקה המרכזית לפני כמאתיים שנה. אלמוג מציין שבתחילה היה זה כינוי גנאי לילידי הארץ הקוצניים כביכול, אולם משנות ה-30 התהפך הגלגל, הכינוי הפך להיות כינוי של כבוד והדגש הושם על המתיקות שמתחת לחספוס. נראה כי הראשון שהפיץ את הכינוי ככזה היה העיתונאי אורי קיסרי, בפיליטון שפרסם בעיתון 'דואר היום' באפריל 1931. נראה שגם עמידותו של הצמח ונכונותו להתפתח ולפרוח גם במקומות קשים וצחיחים תרמו לשימוש שנעשה בשמו לציון בני הארץ הנאחזים באדמתה בעקשנות ולמרות הקשיים.
לפני שנים היו פירות הצבר נמכרים בשווקים, לא פעם על-ידי נשים ערביות שהיו יושבות ליד גיגיות פח ובהן מים, גושי קרח ופירות ירוקים-כתמתמים שצפו במים הקרים. הפרי רגיש ואינו שורד את החום לאחר שקולף. הפירות שצפו כך היו כבר כמעט ללא קוצים, לנוחות הלקוחות, שכן רק גמלי ארץ ישראל מסוגלים לאכול את הפרי על קוציו. היום, עם התפתחות מטבח הגורמה הישראלי, יש שיבה אל הצבר והוא נמכר מקולף יפה, חתוך וארוז לתפארת, לשימושם של שֵפים שרוצים להעניק למנות שלהם מידה של 'אמירה מקומית'. גם זה סברס, וגם הם, על-פי-רוב – צברים.
יורם מלצר הוא סופר, מתרגם ובעל טור במוסף ספרות ותרבות של 'הארץ'. פרסם סיפורים קצרים, מסות, רשימות ביקורת ותרגומי שירה ופרוזה בכתבי עת ובמוספים ספרותיים. ספרו "פלה - אל בשר ודם" על גדול הכדורגלנים הברזילאי, יצא לאור בהוצאת מפה.