שמחת תורה הוא חג שהורתו ולידתו בגולה. בתורה ובדברי חז"ל אין כל עקבות לחגיגת שמחת תורה בסיומו של חג הסוכות. שמיני עצרת הוא חג שגם משלים את חג הסוכות וגם חג בפני עצמו. בין כך ובין כך, אין בו רמז לשמחת תורה.
חג שמחת תורה נולד בגלות בבל, ויש לו כמה מאפיינים בבליים גלותיים מובהקים: ראשית, החג מציין את סיומו של מחזור קריאת התורה ואת ההתחלה המחודשת מספר בראשית בשבת הסמוכה. זהו מחזור הקריאה הבבלי שהתקבל לימים בכל עם ישראל. אולם בארץ ישראל, בתקופת המשנה והתלמוד, התקיים מחזור קריאה שונה. קראו פרשיות קצרות יותר, וסיימו לקרוא בתורה אחת לשלוש שנים ומחצה. לפיכך, לא היה שום יסוד לקבוע חג לשמחת תורה בארץ ישראל דווקא בחודש תשרי ובתכיפות של אחת לשנה.
שנית, שמחת תורה בחו"ל נפרד משמיני עצרת, וכל אחד מהם מקבל את הכבוד הראוי לו. שמיני עצרת הוא חג רציני ו'כבד' במקצת. מתחננים בו לירידת גשמים, והוא מעין השלמה של הימים הנוראים, יחד עם הושענא רבא, הקודם לו. לעומתו, שמחת תורה הוא חג שמח ועליז, רווי מצהלות ומחולות. רק עם השיבה לארץ ישראל התחילו לחגוג את שמיני עצרת ואת שמחת תורה כיום אחד, משולב. כך נוצר חיבור מורכב של שני אקלימים המתחלפים זה בזה במהלך היום כמה פעמים.
שלישית, שמחת תורה נחוג בחוץ לארץ ביום התשיעי, שהוא שריד מן הימים שבהם היה ספק במועד קידוש החודש. כיום, כאשר הלוח מתוקן וידוע לכול, קיומו של יום טוב שני של גלויות הוא רק בבחינת שמירה על מנהג אבות. כיוון שכך, מקילים בו בכמה דברים שאין מקילים בהם בשאר ימים טובים. תחושת ההקלה באיסורי יום טוב באה לידי ביטוי ביום הזה בסדרי החגיגה והשמחה. השנה יובלט הדבר במיוחד, כיוון שבארץ ישראל שמיני עצרת ושמחת תורה חלים בשבת, ואילו בחוץ לארץ שמיני עצרת חל בשבת ושמחת תורה חל ביום ראשון, כך שיש ירידה כפולה בחומרת איסור המלאכה: הירידה הרגילה משבת ליום טוב, והירידה השנייה – מיום טוב של תורה ליום טוב של חכמים.
העובדה ששמחת תורה הוא חג של גולה באה לידי ביטוי מובהק בתכניו: בעוד ששאר חגי ישראל סובבים דווקא סביב הטבע הארצישראלי וסביב המקדש וקודשיו, הרי שחג שמחת תורה הוא חג על-זמני ועל-מקומי. הוא מתייחס לתורה שניתנה במדבר ומתקיימת בכל הדורות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, בכל מקום בעולם. בעוד שהמקדש וארץ ישראל מחייבים עלייה לארץ, התורה מהלכת עם ישראל לכל מקום שהוא נמצא בו.
ייחודו של שמחת תורה בולט במיוחד על רקע הארצישראליות המובהקת של חג הסוכות שקדמו. בסוכות חוגגים את האסיף של פרי הארץ, מברכים על המינים שמסמלים את פוריותה של ארץ ישראל, מתפללים על הגשמים לקראת החורף, יוצאים לסוכה, העשויה מ'פסולת גורן ויקב', כדרכם של הקוצרים והקוטפים, וחוזרים ממנה הביתה לקראת סוף הקיץ.
בחצי הכדור הדרומי כל סדרי הטבע הפוכים לגמרי, אבל אפילו באירופה ובצפון אמריקה, סוכות לא ממש מתקשר לטבע המקומי ולסביבה. לעתים כבר קר מדי, לעתים לא מתאים לצאת החוצה ולבנות סוכות. יש מקומות רבים שארבעת המינים אינם גדלים בהם כלל, וגם בקשַת הגשמים, עיקרה מתקשר בתודעה ובנוסחי התפילה והבקשה לארץ ישראל.
לעומת זאת, שמחת תורה אינו תלוי בכל זה. אין צריך אלא בית כנסת, בימה וספרי תורה – והרי השמחה בעיצומה; לא רק השמחה החומרית בגוף הספר, אלא גם השמחה הרוחנית בלימוד התורה. גם זו, כמובן, אינה תלויה במקום ובעונות השנה. מדובר במחזור קצוב וקבוע, שנוצר בידי חכמים, שאינו כרוך בחוקיות השמים ובטבע הארץ, אלא אך ורק באדם, באומה ובתורה.
חג זה הוא, אם כן, הזדמנות מיוחדת להעלות על נס את תרומתה של היהדות בגולה לעיצוב התרבות הלאומית. מתברר שהעברת המוקד מבית מקדש לבית מדרש, מהנהגת מדינה להנהגת קהילה, היא שהצריכה את יהודי בבל לפתח לעצמם תכנים ייחודיים לחג שמיני עצרת. כמובן, לא רק בשמיני עצרת אלא גם בשאר ימות השנה התחדשו בדורות הגלות מנהגים ואורחות חיים שהבליטו והדגישו ממדים מחודשים, שלא היו ידועים או לפחות לא עמדו באור הזרקורים ובתשומת הלב הציבורית קודם לכן. בסופו של דבר, החידושים הללו הפכו חלק בלתי-נפרד מהתורה כולה. שמחת תורה לא נשאר רק חג של גולה, אלא אוּמץ בהתלהבות גם בארץ ישראל.
מתברר שגם כיום כדאי לייעד את החג הזה לעורר את הלבבות לחיוניות וליצירתיות הרוחנית המצופה מיהודי הגולה, מצד אחד, ולעורר את תשומת לבם של יושבי ארץ ישראל לתרומה שיכולה לתת להם היצירה המתרחשת בקהילות ישראל בעולם כולו.
הרב ד"ר יהודה ברנדס, הוא ראש בית המדרש במכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה בירושלים. לאחרונה ראה אור ספרו 'אגדה למעשה – עיונים בסוגיות משפחה, חברה ועבודת השם', בהוצאת בית מורשה.