מאת דב חנין

אנחנו חיים בחברה משונה. האי-צדק החברתי בולט בה לעין: מעטים טובעים ברווחי ענק, רבים נדחקים לעוני, ורבים אחרים שורדים בקושי במרוץ הקשה של הקיום. גם המתחים הסביבתיים בחברה שלנו הולכים ומתחזקים: אנחנו הולכים ומשמיטים תחת רגלינו את בסיס הקיום שלנו, כאשר אנו פוגעים במִנעד העדין של התנאים הנדרשים לעצם קיומם של בני האדם על פני האדמה. ובכל זאת, החברה הזאת – עם האי-צדק החברתי ועם האיום הסביבתי המאפיינים אותה – ממשיכה להתקיים, וזאת על בסיס הסכמתם של בני האדם. מדוע אנחנו מסכימים? הסיבה העיקרית היא שאיננו רואים חלופה טובה יותר. הצליחו לשכנע אותנו שהסדר החברתי הקיים הוא טבעי, שהוא למעשה האופציה היחידה.

הביקורת הסביבתית-חברתית על השיטה החברתית השלטת אינה התרפקות נוסטלגית על העבר. היא איננה הצעה לחזור אחורה, אלא תפיסה של קִדמה אחרת. אך במאבק על הקִדמה האחרת אפשר וצריך בהחלט להיעזר במשאבים תרבותיים, שמקורם בתקופות קודמות. הם יכולים לעזור לנו לראות איך העולם החברתי העכשווי אינו העולם הטבעי אלא הֶסדר היסטורי, פרי מאבקים ואינטרסים. קיומם של ערכים אחרים בעברנו מצביע על יכולתם העקרונית להתקיים גם בעתידנו.

ספר הספרים שלנו עשיר בתפיסות ערכיות שונות לחלוטין מאלו של העולם החברתי הנוכחי. במקום קידוש הרֶווח, בתנ"ך מרכזי דווקא רעיון התיקון – תיקון עולם ותיקון האדם. במקום מרוץ ההישגיות, בתנ"ך האיפוק הוא ערך מרכזי. יום המנוחה השבועי הוא רעיון מהפכני של צדק חברתי, עיקרון המגן על האדם העובד: השבת היא פסק זמן ממרוץ של עבודה וצרכנות. יום כיפור הוא ה'יום ללא מכוניות' האולטימטיבי. לֶקט, שִכחה ופֵאה הם דוגמה קדומה של חקיקת צדק חברתי: קביעת גבול ברור לרווחיהם של העשירים לטובת העניים בחברה. מחזורי שמיטת החובות המפורטים בתורה הם מנגנונים של צדק חלוקתי. עקרון שנת השמיטה מנוגד לחלוטין למִקסום הרווחים שבמרכז הכלכלה העכשווית.

הרב שמשון רפאל הירש, מייסד הנאו-אורתודוקסיה בגרמניה במאה ה-19, קבע שעל-פי התורה אסור לו לאדם לשלוט ביצור כלשהו שלטון עריץ. הירש מבחין בתורה בין 'חוקים', שעניינם 'צדק כלפי האדמה הצמחים ובעלי-החיים' ('אגרות צפון', אגרת י), ובין 'משפטים', שעניינם צדק כלפי האדם. האחרונים כוללים גם את התביעות המוסריות האלה: "...כבד את תביעתו [של הזולת – ד"ח] לאמת, את זכותו לחופש, לשמחת החיים ולשלוות נפש, לכבוד ולשלום, לעולם אל תשתמש לרע ברפיון גופו, בחלישות רוחו ולבבו, ולעולם אל תשתמש לרע בתוקף השלטון החוקי שיש לך עליו" ('אגרות צפון', אגרת יא).

ספר הספרים מציב מודל אחר של חיים ראויים, וחותר נגד תפיסת האדם כיצור אגואיסטי שכל הזמן רק חותר להרוויח יותר. אכן, בחברה שהרווח הוא האל היחיד בה – ספר הספרים מציע מערכת ערכים חתרנית, תפיסה אחרת של הדברים הראויים לחברה ולאדם. אלה ערכי עבר, שדווקא במאבק לעתיד אחר חיוני לדעת כיצד לשוב ולהתחבר אליהם.

מאת שלמה אנגל

לאחרונה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את תוצאות הסקר החברתי לשנת 2004, ובו נחקר גם הפרופיל האישי של המתנדב הישראלי. המחקר קובע נחרצות כי בקרב היהודים, שיעור המתנדבים עולה בהתאם למידת הדתיות, ולכן מספר המתנדבים החרדים והדתיים גדול כמעט פי שלושה ממספר המתנדבים החילונים. מצב זה ייחודי לציבור היהודי, בעוד שבציבור שאינו יהודי המצב הפוך – הנוצרים והמוסלמים הדתיים מתנדבים דווקא פחות מאחיהם החילונים.

 המניע היסודי הדוחף כה רבים מהציבור הדתי לצאת מבתיהם ולתרום לזולת, הוא תורת ישראל שניתנה לאבותינו לפני כ-3,300 שנה במדבר בחג השבועות. תורה זו צלחה את רוב שנות ההיסטוריה האנושית המוכרת לנו תוך הנחלת עקרונות נצח דתיים, חברתיים ומוסריים לאנושות כולה. בין עקרונות אלה חשוב לציין את קיומו של האל האחד והמופשט, עליונות המוסר על הכוח, השבת ועוד. עקרונות אלה הושמעו לעתים גם מפי אחרים, אולם רק התורה הצליחה לגבש סביבה עַם שלם הנושא את בשורתה האלוהית על פני אלפי שנות היסטוריה.

הצלחה זו מבוססת על שני עקרונות יסוד המניעים את עם ישראל בכל זמן ובכל מקום ואף את גדודי המתנדבים הדתיים בימינו. בראש ובראשונה, המאמין היהודי חייב לפעול במסגרת קהילתית ולאומית כדי למצות את חייו הדתיים והרוחניים. לכן הוא חייב לחיות חיים של סולידריות חברתית משמעותית, ואין בידיו האפשרות המועדפת לעתים בחברה הליברלית המערבית להתרכז בעצמו וברצונותיו, להיות בודד ואינדיבידואליסט. העיקרון השני המנחה את המאמין היהודי הוא השאלה המוסרית היסודית: מה היא חובתי ואבצעה? הוא לומד תורה והלכה כדי לדעת מה הן חובותיו בשוכבו ובקומו, באכילתו ובעשיית צרכיו, וכמובן מהי חובתו כלפי הזולת. הפעילות למען הזולת אינה נדיבות לב של שומר המצוות היהודי, אלא חובה נוספת במכלול חייו התורניים, המוסריים והערכיים. מנגד, עיקר השיח הציבורי של בן החברה המערבית החילוני נע סביב שאלת הזכויות: מה מגיע לי מהחברה ומהמדינה, כאשר חובתי העיקרית והיחידה-כמעט היא להימנע מלהזיק לזולת?

אמנם קיים צד אחר ומאיים של חיים חברתיים על בסיס ציווי וחובה דתית, והוא הכפייה והקנאות הבלתי-מתפשרת באשר לחריג ולשונה. החשש מתופעות של קנאות פונדמנטליסטית אינו חסר בסיס, בהכירנו את חמאס ואת אל-קאעידה בתקופתנו אנו, ואת מסעות הצלב ושריפת הכופרים בעבר הרחוק-יותר. עם זאת, הפחד מחיים ללא אלוהים כלל – מאיים אף יותר.

שתי התנועות הרצחניות והאלימות ביותר בהיסטוריה האנושית היו כידוע הנאציזם והקומוניזם. אלו ש'הרגו' את אלוהים ושראו בו ובמוסר 'קנוניה יהודית', גרמו בשנות שלטונן הקצרות לרצח של יותר אנשים מכל מה שהכירה האנושות משחר ימיה. בניגוד לכך, התרבות החילונית הליברלית המערבית מחנכת נגד אלימות ורצחנות מכל סוג שהוא, אולם דווקא על רקע יחסיותו של המוסר נטול האלוהים בתרבות זו, אנו עדים לעתים להשלמה מתרפסת כמעט עם תנועות רצחניות מובהקות בשם הרב-תרבותיות, זכויות לכל אדם ואפילו לרוצחים מובהקים, חופש ללא כל הגבלה, פציפיזם וכדומה.

על-אף הרושם האלים, החשוך והקנאי שהודבק לתורת ישראל ולשומרי מצוותיה החרדים והדתיים, שני ציבורים אלה (למעט השוליים המאוד-קיצוניים) מחויבים ללא עוררין (כמצווה דתית) לעם ישראל כולו – חילונים ודתיים כאחד. על רקע זה, עמותות החסד הרבות שקמו בציבורים אלה עוזרות לציבור כולו, ללא כל הבחנה. גוש קטיף פונה מאלפי תושביו כמעט ללא כל אלימות כי "יהודי לא מכה יהודי", גם אם הוא מגרשו מביתו. אפילו המאבקים החרדיים הקשים ביותר הסתכמו בעיקר בצעקות ובתפילות (זריקת אבנים בשבת אינה לגיטימית בעיני הרוב המוחלט של החרדים, למרות ההד הציבורי העצום שפעולות אלו יוצרות).

האם המסקנה מכך היא שהרוב החילוני העצום צריך להפוך לדתי? ודאי שלא. החברה הדתית היהודית חיה את הרוב המוחלט של אלפי שנותיה כמיעוט, ואיך יתנהג מיעוט זה אם יהפוך לרוב – אין לדעת. למדנו מהתורה כי עקרונות נעלים יכולים להתממש טוב יותר באמצעות קהילה המחויבת אליהם. אך אפילו אם עיקרון זה של חיי קהילה בלבד יופנם וייושם בלבותיהם של יותר ויותר אנשים, כך ייטב למדינה לחברה ולכל פרט ופרט שבה.