גם בלונדון יש יהודים

מאת דני קרמן

השבוע חזרתי משהייה של כמה שבועות בלונדון.
כיוון שאני כותב מדריכי טיול לעיר הנפלאה הזאת, ניסיתי הפעם לבדוק אם יש ליהודי הלונדוני איזה ייחוד, ובמה הוא שונה משכנו הגוי.
ישבתי במסעדה קטנה עם פיליפ ווינסדור (שם בדוי, כמובן, במקור הוא נקרא יצחק אברהמסון), בעל חנות תכשיטים קטנה בשכונת גולדרס גרין, שכונה שגם הגויים בה הם יהודים.
"מה ההבדל", שאלתי אותו, "בין יהודי לאנגלי?"
"היהודי", אמר לי פיליפ, "דומה לנהג אוטובוס לונדוני".
"מה?!" שאלתי.
"נהג אוטובוס לונדוני", המשיך פיליפ, "כל זמן שהוא חי הוא חי ובסוף הוא מת. גם היהודי ככה..."
"אה" אמרתי, "את זה כבר אמר שלום עליכם על חייט פולני..."
"נו, טוב..." אמר פיליפ. "אז כעת אתה גם יודע את ההבדל בין פיליפ ווינסדור ובין שלום עליכם. הרווחת משהו!"
"תגיד", אמרתי, "אצלנו, היהודים, באמת הדבר הכי חשוב זה להרוויח?"
"לא", אמר פיליפ, "זה הדבר השני הכי חשוב".
"ומה הראשון?"
"שהשכן שלנו יפסיד. היהודי, אומרים, יעדיף לקבל פרה אחת בתנאי שלשכן שלו לא תהיה אף פרה, מאשר שלוש פרות, אם לשכן יש גם שלוש..."
"זה מאשר את הסיפור הבא", אמרתי לפיליפ:

בעיירה קטנה בפולין, לפני תאורת החשמל, היה איש עסקים שהיה לו מנהג משונה: בכל פעם שהפסיד בעסקים היה מבקש מאשתו שתדליק הרבה נרות בבית, ובכל פעם שהרוויח יפה ביקש שהבית יהיה חשוך והוא ובני ביתו היו יושבים באפלה.
שאלו אותו: "לא הגיוני שיהיה ההפך?"
"לא", ענה האיש. "כשאני שמח, אני רוצה שגם השכנים שלי יהיו שמחים, וכשאני עצוב, אני רוצה שגם הם יהיו עצובים".

בשולחן שלידינו ישב איש כבד בשר, שמואל רדלר שמו ("אם אתה רוצה שהוא יענה לך", אמר לי פיליפ, "קרא לו סם רדגרייב").
סם התערב בשיחתנו:
"אני מצטער שאני מתערב", אמר סם ובקולו לא נשמעה אפילו טיפה של צער, "אבל אני מוכן להתערב אתך שלא שמעת את הסיפור הבא", ובלי לתת לי הזדמנות אפילו לנקוב בסכום שעליו אני מתערב, סיפר לי את הסיפור הזה:

ברחוב 'בריק-ליין' בלונדון היו שתי חנויות לדברי מאכל. אחת הייתה שייכת לאייב כהן היהודי, והשנייה לשון מרפי האירי. לאחר שנה רכש כהן עוד כמה חנויות ברחוב, ומרפי בקושי הצליח להחזיק בחנות הקטנה.
"איך אתם, היהודים, עושים את זה?" שאל יום אחד מרפי את כהן, "מה הסוד שלכם?"
"געפילטע פיש", אמר כהן.
"אתה חייב למכור לי קצת", אמר מרפי.
וכהן מכר למרפי קילו געפילטע פיש בעשרה פאונד.
בדרך הביתה רואה מרפי שבחנות של גולדמן מוכרים געפילטע פיש בחמישה פאונד הקילו.
"היי", אומר מרפי למחרת לכהן, "מכרת לי את הסחורה במחיר כפול..."
"או", אמר כהן, "אתה רואה? זה התחיל לעבוד...".

לא אמרתי כמובן שאני כבר מכיר את הבדיחה, אבל לא עם געפילטע פיש אלא עם רגל קרושה, ורק שאלתי:
"זה לא מביך שתמיד היהודי יותר חכם מהגוי? מי המציא את הטעות הזאת?"
"את זה דווקא המציא הגוי", התערב בשיחה פאבל גינצבורג (פול גיינסברו) מהשולחן הרחוק. "שמו היה דרווין וזה קשור לברירה הטבעית. לגוי, שהיה יושב על אדמתו ולא זז ממנה, נתן אלוהים אדמה ונכסי דלא ניידי שאותם אי-אפשר להעביר ממקום למקום, וליהודי, שהיה נע ונד, נתן אלוהים שכל שאפשר להעביר אותו בקלות במכס".
"אם אתה אומר שדרווין אמר את זה", שאלתי, "אז למה אתה מכניס את אלוהים לעניין?"
פול היה מוכן לשאלה: "אלוהים, למרות מה שכמה יהודים חושבים, גם הוא לא טיפש. כשרצה שהיהודים יאמינו בברירה הטבעית הוא החליט לשים את זה בפיו של דרווין הגוי ולא לומר את זה בעצמו".
"אני יודע שאתם אנשים עסוקים", אמרתי לפיליפ, לסם ולפול, אבל לפני שאנחנו נפרדים אני מבקש מכם שכל אחד יספר לי סיפור שמאפיין את יהודי לונדון כדי שיהיה לי מה לכתוב בספר הבא.

וזה מה שסיפר פיליפ:
גולדמן מ'גולדרס גרין' עשה הרבה כסף בסיטי וחגג בר-מצווה לבנו הצעיר. הוא שכר את ה'ריץ' בפיקדילי, הביא את פרנק סינטרה שישיר בזמן האוכל, ועל המוזיקה היו אחראים לאונרד ברנשטיין והפילהרמונית של וינה.
בסוף הטקס, לאחר שכולם שתו שמפניה שהוטסה במיוחד מפרובנס, חיכתה לאורחים הפתעה: לימוזינות לבנות הביאו את 300 האורחים לשדה התעופה ומשם טסו כולם לקֶניה לערוך ספארי ברכיבה על פילים. אחרי כשעתיים של רכיבה עוצרת השיירה ועומדת שעה ארוכה.
האורחים מאבדים את הסבלנות. "מה קרה?" הם שואלים את המדריך הקֶנייתי.
"זה קורה לי תמיד", אומר המדריך, "יש לפנינו עוד בר-מצווה..."

וזה מה שסיפר לי סם:
הווינשטיינים ממנצ'סטר עשו הרבה כסף והחליטו לנסוע לחופשה בלונדון.
גברת וינשטיין נוהגת ב'בנטלי', חונה ליד מלון 'סבוי' בסטרנד ומסמנת לסבלים להתקרב.
"קחו את המזוודות", היא מצווה.
הסבלים ממהרים למלא את הוראותיה, ואז היא קוראת להם שוב.
"תוציאו את מר וינשטיין מהמכונית ותסחבו אותו למלון".
הסבלים מרימים את מר וינשטיין, סוחבים אותו ללובי, ומניחים אותו על כורסה נוחה.
מנהל המלון, שהיה בסביבה, ניגש לזוג ושואל את גברת וינשטיין בעדינות: "מה קרה לאדון וינשטיין, למה הוא לא מסוגל ללכת?"
"לא מסוגל ללכת?" מופתעת גברת וינשטיין, "בטח שהוא מסוגל, אבל תודה לאל, הגענו למצב שהוא לא חייב".

וזה מה שסיפר לי פול:
יהודי קטן, לבוש ברישול, נכנס ל'סלפריג'ס', הכולבו הענק שברחוב אוקספורד.
"איפה המנהל?" הוא שואל את אחד השומרים, "אני רוצה לקנות את החנות הזאת, אשתי ביקשה שאקנה לה חנות מצליחה".
"אין פה מנהל", עונה השומר, "יש פה חבר מנהלים, ואני לא חושב שה'סלפריג'ס' עומד למכירה..."
"הכול עומד למכירה", אומר היהודי, "ואני בטוח של'חבר המנהלים', או איך שאתה קורא להם, יש גם מישהו שמנהל אותם. אני רוצה לפגוש אותו".
לאחר שעות של ויכוחים עם שרשרת ההנהלה של ה'סלפריג'ס' מגיע היהודי ליו"ר חבר המנהלים.
"כמה אתה רוצה בשביל החנות?" שואל היהודי, "אשתי רוצה שאני אקנה לה חנות..."
"זה לא 'חנות', זה ה'סלפריג'ס', אומר היו"ר, "והוא לא למכירה".
"טוב, טוב..." אומר היהודי בחוסר סבלנות, "כמה היא שווה?"
"הייתי אומר בזהירות", אומר היו"ר, "שנכון להיום אנחנו עומדים בשוק על שניים וחצי מיליארד פאונד.
"נו... אתה רואה, אנחנו מתקדמים", אמר היהודי. "אז אני יכול לעשות שיחת טלפון?"
"בבקשה..." מצביע היו"ר על מכשיר טלפון מוזהב שעומד על שידה של 'צ'יפנדייל'.
"שרה!" צועק היהודי הקטן לשפופרת, "קניתי לך את החנות שרצית, את זוכרת, זאת עם המון עמודים ברחוב אוקספורד... כן, כן, זאת עם השעון היפה. אבל אני צריך מזומן, אז מתחת למיטה שלנו יש שתי חבילות עטופות בנייר חום. כן, כן, את רואה? יופי, אז תביאי לי אחת. שרה... אֶת הקטנה!!"