ציונות. מושג אשר פירושו נתון לשיקולו של כל אדם (אחד מיני מושגים רבים בעולם היהודי).
את ההגדרה ל"ציונות מהי" לא תמצאו כאן וכמובן שמה שנכתב כאן הוא דעתי בלבד והדרך בה אני רואה את הדברים כיום.
לפני כשבועיים התמזל מזלי ונבחרתי לטוס לכנס "Israel connect" של הפדרציה הציונית. אני, נתנאלה אילוז בת 23 קצינה בצבא, יחד עם גלי מגירה, 24 סטודנטית שנה ראשונה למדעי המדינה והיסטוריה של המזרח התיכון, שתינו משלומי.
הכנס כלל צעירים יהודיים הפעילים בקהילותיהם מכ-22 מדינות באירופה.
לשם שינוי, לא נשלחנו לצודד ב"צדקת ישראל", אלא פשוט להיות חלק מהכנס, במקרה שלנו החלק הישראלי של הכנס.
לא פעם במהלך הכנס נאלצנו להתמודד עם שאלות כגון: "למה ישראל נשארת כל כך רחמנית כלפי חמאס בעוד גלעד שליט עדיין שבוי ולא מתקבל מידע ממשי אודותיו?" במקום שאלון כגון: "למה ישראל בונה גדר הפרדה בינה לבין הפלסטינאים, איך ניתן לעשות דבר כזה אחרי שהיהודים עברו את השואה?"
הופתענו, מודות. אך זה היה שינוי מרענן.
תוך כדי הרצאות מרתקות ע"י דוברים מהשורה הראשונה (ראה ערך אפריים הלוי, ר' המוסד בדימוס), יצא לנו להכיר אנשים מיוחדים, מרתקים, אמיצים- שמשקיעים חלק נכבד מחייהם העמוסים בחיזוק הקשר של קהילתם עם ישראל. כ-70% מביניהם דוברים עברית, מה שממש הקשה עלי באופן אישי להרגיש את תחושת ה"חו"ל" שאנחנו הישראלים כל כך אוהבים.
עד מהרה נתמלאנו הערכה עד הערצה לאותם צעירים שמכירים כל מקרה אקטואלי שקרה בארצנו הקטנטונת, לעיתים טוב מאיתנו.
איכשהו, בעזרת בקשותיו העיקשות של שמוליק פריד מנהל תוכניות קשרי גומלין קיבלנו 45 דקות להעביר פעילות כחלק מהכנס. בחרנו לגעת בסוגיית ההסברה, אך הפעם מזווית קצת שונה. חילקנו את חברי הכנס לשלוש קבוצות, האחת מייצגת את הצד הישראלי, השנייה את הצד הפלסטינאי והשלישית משחקת את התקשורת, העיתונות.
הישראלים היו צריכים להסביר מקרה שקיבלו, בו התקבל דיווח על ילד פלסטינאי שנהרג מאש צה"ל. הפלסטינאים היו צריכים להסביר מקרה שקיבלו על מחבל מתאבד באזור אריאל שהתפוצץ והרג נער ישראלי. קבוצת התקשורת נדרשה לכנס מסיבת עיתונאים אודות שני המקרים הללו ולשאול שאלות נוקבות את שתי הקבוצות.
הצד הישראלי התקשה להעלות נקודות לטובתו על ירי טנק לעבר מקומות עם איוש אזרחים חפים מפשע, אך התמודד יפה מאוד. הצד הפלסטינאי לעומת זאת, התקשה מאוד להבין מדוע עליו (קבוצה של צעירים יהודים, אני מזכירה) לעשות הסברה לצד הפלסטינאי, מדוע עליו לנסות להבין את האויב שמנגד. אם עוד לא ניחשתם, זאת היתה מהות הפעילות. לא היה בכוונתנו להוכיח להם שההסברה היא קשה. את זה הם יודעים טוב מאיתנו. אך רצינו להעביר מסר, דווקא מאיתנו- שתי בנות מאוד פרו-ישראליות- על זה אין שום ספק, שחשוב לנסות ולראות בצורה אובייקטיבית את שני הצדדים. יכול להיות שאנחנו צודקים, אך יכול להיות שלפעמים אנחנו טועים וחשוב לדעת להבחין בזה ולקבל את זה ובעיקר לא להיות עיוורים. בסופו של דבר, אם נהיה עיוורים לצד השני יהיה לנו קשה יותר להסביר את עצמנו ולשכנע בצדקתנו (במצב כזה אנו עלולים להצטייר כ"פנאטים" וקשה לשמוע דעות שיוצאות מפי כאלה).

כשסיימנו את הפעילות וסיכמנו, נפל לנו אסימון עתיק אחד באשר מהי ציונות היום.
הציונות של פעם היתה מאוד ברורה- לעשות עליה ולבנות את הארץ בידיים.
וכיום? האם עצם הולדתי בארץ ישראל הופכת אותי לציוני? אני לא בטוחה.
הציונים של היום, אמרתי להם, הם אתם.
אין לי ספק, שחלק מהקוראים יעבירו ביקורת ויגידו, אז למה הם לא עולים לישראל? את האמת, הייתם צריכים לראות כדי להאמין. בשביל אותם חבר'ה צעירים אני כמעט בטוחה שהדרך הקלה היא לעלות לישראל אותה הם כל כך אוהבים וחיים. אך הם נשארים בגולה ועובדים במלוא המרץ על מנת לחזק את הקהילה היהודית הנידחת שלהם ועל מנת לשמור על הזיקה לארץ ישראל, אצל אותם משפחות שלא בהכרח גדלו על ערכים יהודיים מובהקים ולא מבינים את משמעות היותה של ארץ ישראל מדינת היהודים.
אותם צעירים עושים עבודת קודש. האם אין ציונים בישראל? אוי לי אם כך הבנתם מדבריי. אני אוהבת את ארץ ישראל אהבה שאין לתאר אותה במילים. ובטוחני שרבים כמוני וטובים ממני.
אך מה עשינו בשביל להגדיר את עצמנו ציוניים? זו שאלה שכדאי לחזור ולשאול את עצמנו מפעם לפעם, ואולי, רק אולי נתעורר לגלות שאנחנו קצת רדומים וכדאי שנתעורר ונתחיל לפעול. כל אחד במעשה צנוע שהוא יכול לעשות- מלשתול עץ ביער שנשרף במלחמה ועד לתרום חבילות מזון לנזקקים בתקופת החגים... נו אני לא צריכה להגיד לכם, אתם יהודים, אין מישהו שיודע לעשות    את הדברים האלה טוב מאיתנו. אנחנו רק צריכים לרצות ולהבין, שדברים השתנו, שלא על מגש של כסף, ועכשיו הכל תלוי בנו.