האנשים מאחורי הסוכנות היהודית | הסוכנות היהודיתהאנשים מאחורי הסוכנות היהודית
סיפורים מתוך תערוכת 1 מתוך 90

האנשים מאחורי הסוכנות היהודית

סיפורים מתוך התערוכה 1 מתוך 90

אלוף בצה"ל, פסנתרן ג'אז סובייטי ומתנדבת ישראלית באוגנדה נפגשים בנתב"ג
סיפורה של הסוכנות היהודית ב-90 השנים האחרונות מוצג בתערוכה ייחודית על ידי 27 פורטרטים של אנשים עם סיפור חיים מעורר השראה. שוחחנו עם שלושה מהם

ליאוניד פטשקה

רגע אחרי שוויתר על האזרחות הרוסית שלו – כשכל החפצים שלו כבר ארוזים בביתו – נסע הפסנתרן ליאוניד פטשקה בן ה-24 לאולם המופעים "רוסיה" שבמוסקבה. בזמנו זה היה אחד מאולמות הקונצרטים הנחשבים והחשובים בעיר. "מלבד כמה חברים יהודים קרובים אף אחד לא ידע שבתוך כמה ימים אני עולה על מטוס, נוסע לישראל ולא חוזר לשם יותר. נתתי את הקונצרט הכי טוב שלי, הודיתי לקהל ונסעתי הביתה. זה היה הקונצרט האחרון שלי שם, ועד היום הם עוד חייבים לי כסף על ההופעה הזאת כי לא יכולתי לגבות אותו אחרי שטסתי לארץ".

פטשקה נולד בבאקו בירת אזרבייג'ן וגר יותר מ-15 שנה במוסקבה, שם פיתח קריירה מפוארת כפסנתרן ג'אז מצליח. לישראל הוא עלה, יחד עם 1.3 מיליון ישראלים אחרים, בגל העלייה הגדול מברית המועצות לשעבר, ומאז הוא מטפח קריירה בינלאומית מצליחה מביתו שבאשדוד.

ליאוניד פטשקה הוא אחד מהישראלים שנבחרו לספר – דרך סיפורם האישי – גם את סיפורה של הסוכנות היהודית כולה. ממבצעי העלייה הנועזים בכל קצוות תבל, דרך הקמת מאות יישובים ברחבי הארץ, ועד פעילות חוצת אוכלוסיות ומגזרים ברחבי החברה הישראלית – הסיפור של הסוכנות היהודית מוצג בימים אלו בתערוכה ייחודית בנתב"ג, הכוללת דיוקנאות וסיפורים של אנשים שחייהם נקשרו בסוכנות היהודית לאורך 90 שנות קיומה.

ליאוניד פטשקה
ליאוניד פטשקה

כמה קשה היה לוותר על הקריירה שם כדי לעלות לישראל?

"אני יהודי וכל המשפחה שלי גם עלתה לישראל וגרה פה. אף אחד מהם לא נשאר ברוסיה או עבר לאמריקה. סבא שלי היה רב ראשי אשכנזי בבאקו – אז כולם אמרו כל הזמן שחייבים לעלות לישראל יום אחד, וזה מה שעשיתי.

"הייתי מוזיקאי מאוד מפורסם בברית המועצות. כבר מילדות הסתובבתי בכל העולם: הופעתי בפריז, בארה"ב ובכל אירופה. השתתפתי בתחרויות בינלאומיות וזכיתי בפרסים. העולם היה פתוח בפניי. אם הייתי מחליט להגר למקום אחר, כל מדינה הייתה מקבלת אותי. אבל אני יהודי, ומקומם של היהודים בישראל".

"ניגנתי בקפולסקי – ובכיתי"

את הקונצרט הראשון שלו בישראל עשה פטשקה במיקום פחות זוהר מאולמות המופעים היוקרתיים אליהם הורגל בבירות אירופה. "אחרי שנתיים בתל-אביב, בדירה שכורה ומלוכלכת על גבול חולון, ראיתי מחוץ לחלון סניף של קפולסקי", הוא מספר. "חציתי את הכביש וביקשתי עבודה. בעל המקום אמר שהוא ייקח אותי לנגן, אבל בתנאי שאני לא אנגן דברים כבדים אלא משהו קל שאנשים יוכלו לשמוע ברקע בזמן שהם אוכלים פשטידה. זה היה הקונצרט הראשון שלי בישראל, ואחריו בכיתי המון".

אבל המזל השתנה.

"שנה אחרי שעליתי לארץ זכיתי בפרס בפסטיבל הג'אז באילת, כמה שנים אחר כך כבר הופעתי בבית הלבן, נכנסתי לדירוגים יוקרתיים וקיבלתי פרסים בינלאומיים. מבחינתי הקשיים בדרך היו רק נקודה קטנה בחיים ארוכים וטובים. לא שקעתי, לא התרסקתי. נתתי לעצמי את הזמן להתאקלם – והשתמשתי במה שאני יודע לעשות הכי טוב כדי להתקבל לחברה הישראלית. אני מופיע בכל הארץ כל שבוע, מי שמגיע לקונצרטים שלי היום לא חושב האם אני עולה או צבר – חשוב לו איך אני מנגן ועם איזו הרגשה הוא יוצא בסוף ההופעה".

אלוף במיל' אהרן זאבי פרקש

למרות שעלה לישראל בשנת 1962, עד היום אלוף במיל' אהרן זאבי פרקש מרגיש קצת עולה חדש. גם היום, הוא מודה, נשארו בו הזיכרונות מהימים האחרונים לפני העלייה לישראל בגיל 14 עם משפחתו מטרנסילבניה שברומניה – ובעיקר זיכרון משמעותי אחד שלא עוזב אותו. "זמן קצר לפני העלייה, בא אליי המחנך שלי בבית הספר לשיחה אישית. הייתי מאוד נלהב שאנחנו עוד רגע נוסעים לארץ הקודש והוא אמר לי: 'פה אתה ג'ידאן (כינוי גנאי ליהודי ברומניה) ושם תהיה רומני. מה ההבדל הגדול?'".

אהרון זאבי פרקש
אהרון זאבי פרקש

איך זה השפיע עליך?

"חווית העלייה לא הייתה לי קלה. עד היום לא השתחררתי מהמבטא, לדוגמה. בניגוד להרבה אנשים שנולדו כאן, אני לא רואה את מדינת ישראל כמשהו מובן מאליו".

אחרי העלייה לישראל התמקם פרקש בכפר הנוער הדתי בן יקיר של הסוכנות היהודית שבכפר הרא"ה. "הזמן שביליתי בכפר הרא"ה היה מאוד משמעותי עבורי, שם קיבלתי חלק גדול מהיסודות של הישראליות שיש בי היום ואת החיבור בין הבית הדתי שממנו באתי, לחיים הישראליים אליהם הייתי צריך להתרגל", אומר זאבי פרקש.

משם התגייס והמשיך לקריירה צבאית ענפה בסופה שרת כראש אגף המודיעין של צה"ל. בדרך הוא כיהן כראש אגף הטכנולוגיה ומפקד יחידת 8200. "לימים מוניתי ליו"ר ההנהלה הציבורית בכפר הנוער וזאת הייתה סגירת מעגל עבורי. החניך שהפך לבוגר וחוזר להתנדב עם כל הניסיון תוך הכרת תודה גדולה. המקום הזה היום מוביל בני נוער לחיים טובים יותר. אני הדוגמה החיה שמהמקום הזה אפשר להגיע למקומות הכי גבוהים במדינה. הייתי אזרח רגיל במדינת ישראל רק ארבע שנים – אבל ארבע השנים האלה בכפר הנוער, היו השנים הקריטיות שאפשרו לי לבנות את עצמי".

בצה"ל לא הרגשת עולה חדש?

"אחרי שהצלחתי לשלוט בעברית ולסיים בגרות – כבר הרגשתי פחות עולה", מודה זאבי פרקש. "ואז נכנסתי לצבא – כור ההיתוך הגדול של החברה הישראלית. הצלחתי להתקדם והרגשתי שזה מקום מושלם לקבל בו את כל מה שהיה חסר לי בגלל העלייה המאוחרת שלי. בניגוד לחברים סביבי בשולחן המטה הכללי, לא גדלתי בקיבוץ ולא הייתי בפנימייה צבאית. הרגשתי שונה אבל מצאתי מכנה משותף עם קצינים כמו בני גנץ, שהגיע גם מבית של ניצולי שואה".

אהרון זאבי פרקש
אהרון זאבי פרקש

דנה חאיט

רק אחרי שסיימה שלושה חודשים אינטנסיביים במסגרת פרויקט "תן" לתיקון עולם של הסוכנות היהודית באוגנדה, הבינה דנה חאיט (23) שהגישה שלה לחיים פשוט לא הייתה נכונה. "ראיתי אנשים שחיים אחרת ממני ולקח לי זמן להבין שהם אנשים שמחים לא פחות ממני. שהתפקיד שלי הוא לא לשנות את החיים הבסיסיים שלהם". לאוגנדה הגיעה חאיט באפריל 2018 אחרי שחיפשה התנדבות עם משמעות בתום השירות הצבאי. היא שמעה על פרויקט "תן" במסגרתו מאות צעירים וצעירות מישראל והתפוצות מתנדבים באזורים מוחלשים ברחבי העולם ומבצעים תיקון עולם ברמת השטח. "מאוד רציתי להכיר קהילה ולהיטמע בה", היא נזכרת. "חייתי בעיר קמפלה שבאוגנדה שלושה חודשים, הכרתי את המקומיים, אכלתי איתם ועשיתי איתם קניות. ממש הפכתי לחלק מהקהילה".

חאיט התנדבה במסגרת קבוצות נשים וקידמה פרויקטים של בריאות, חינוך והעצמה נשית. "היו לנו חמש קבוצות שהכינו מוצרים כמו כובעים או שרשראות חרוזים. פגשנו כל אחת מהן פעם בשבוע והעברנו להם כלים בסיסיים של לימוד חשבון, אנגלית או שימוש במחשב כדי שיוכלו לנהל את העסק שלהן. עזרנו להן לתמחר את המוצרים, לחשב את ההנחות, להבין איך מחזירים עודף וכו'. במקביל לימדנו אותן לפתוח מסמכים במחשב ולשלוח מיילים".

דנה חאיט
דנה חאיט

אפשר לעשות שינוי אמיתי בשלושה חודשים?

"זה מה שיפה בתוכנית הזאת, שכל אחד מאיתנו בא לפרק זמן קצר אבל יש המשכיות בינינו. למעט ההבדלים הקטנים שכל אחד מביא מעצמו לתוכנית".

היה קשה לעזוב?

"מאוד. הרגשתי שם בבית. אני שומרת על קשר עם אנשים שפגשתי שם, מתכתבת איתם במייל או בווטסאפ ומקבלת תמונות ועדכונים. אחרי שחזרתי לארץ התחלתי ללמוד משפטים באוניברסיטת תל-אביב, וכשהגיעה השנה השנייה והציעו לנו קורס מעשי – ידעתי מיד שאני רוצה לעבוד עם פליטים. זה מה שאני עושה היום וזה ממלא אותי".

סיפוריהם של חיאט, פרקש, פטשקה ועוד 22 אנשים, שחייהם נקשרו בהיסטוריה של הסוכנות היהודית, מוצגים בימים אלו בנמל התעופה בן גוריון, שבשעריו נכנסו למדינת ישראל מיליוני עולים המממשים את חלום שיבת ציון ומיליונים נוספים מרחבי העולם, שבאים מדי שנה לבקר בארץ ולחוות את סיפור ההצלחה של מדינת ישראל ויופייה של הארץ.