20 Apr לזכרם הנופלים במערכות ישראל 2026
תשפ”ו, 2026
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה
אנו מבקשים להתייחד עם זכר הנופלים במערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה בישראל ובעולם.
פרויקט ״לזכרון עולם״ מביא את סיפוריהם של חמישה מהנרצחים שאיבדו את חייהם בפעולות שנאה מכוונות כלפי העם היהודי בשנה האחרונה מחוץ למדינת ישראל.
יהי זכרם ברוך.
הרב אלי שלנגר ז”ל
הרב אלי שלנגר היה איש של חיבורים.
מאז שהגיע לסידני בשנת 2008 בשליחות חב”ד, הוא הקדיש כל רגע מחייו להגדלת מעגלי הנתינה בקהילה היהודית. הוא פעל בענווה ובצניעות, בהתמדה ותוך מטרה ברורה – לדאוג ולחזק כל יהודי באשר הוא. לאחר אסון מירון, דאג להתרים 45 זוגות תפילין מחברי קהילתו לזכר הנספים, ולאחר השביעי באוקטובר הפך למנוע של הנצחה ועידוד. הוא הגיע לישראל כדי לחזק את חיילי צה”ל, ובתמונת הפרופיל שלו בווטצאפ הוא נראה מוקף בחיילי צה”ל.
הרב דאג לקהילתו במובנים הרוחניים, הפיזים והביטחוניים. הוא הוביל פרויקט ענק להקמת מרכז קהילתי בבית הכנסת שלו, בהשקעה של 30 מיליון דולר. ובחנוכה אשתקד פרסם סרטונים בהם הוא קורא לכולם “להפיץ אור” כשהוא מלווה בחנוכיה חשמלית.
כאשר גלי האנטישמיות החלו להרים ראש באוסטרליה, הרב אלי לא שתק. בעקבות החלטות ראש ממשלתו להכיר במדינה פלסטינית הוא כתב מכתב לראש ממשלת אוסטרליה. במכתב הפציר הרב בראש הממשלה “לא לבגוד בעם היהודי” והזכיר לו שההיסטוריה לא זוכרת לטובה מנהיגים שהפנו גב ליהודים. לצד האזהרה, הוא הציע יד לשלום והזמנה חמה לארוחת שבת.
למרות אזהרותיו, החושך הכה בלב הקהילה בערב חנוכה 2025. בפיגוע הירי הרצחני בבונדיי ביץ’, בזמן שחגגו 1,000 איש את חג האורות, נרצח הרב אלי שלנגר יחד עם 15 קורבנות נוספים. הוא הותיר אחריו אישה וחמישה ילדים, הורים ושש אחיות. מותו השאיר חלל עצום בסידני ובקרב כל מי שנגע בו, אך המורשת שהותיר תמשיך להאיר את הקהילה עוד שנים רבות.
יהי זכרו ברוך.
ירון לישנסקי ושרה מילגרם ז”ל
ירון לישנסקי ושרה מילגרם נולדו וגדלו במרחק אלפי קילומטרים מישראל – אבל האהבה שלהם נולדה בזכותה.
ירון נולד בגרמניה, עלה לישראל בנעוריו עם משפחתו והתגורר בירושלים. כבר כנער צעיר הציב לפניו מטרה – לשרת ולייצג את מדינת ישראל. לאחר השירות בצה”ל, במשטרה הצבאית, למד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית ובחר במסלול הדיפלומטי. חבריו מספרים שחלומו היה לשרת בשירות החוץ הישראלי ותיארו אותו כמודל לחיקוי עבורם. כאשר הגיע לעבוד בשגרירות ישראל בוושינגטון, הרגיש את החשיבות בעשייה שלו במקום שבו מתקבלות ההחלטות הגדולות ביותר.
שרה, שגדלה בארצות הברית, הרגישה מגיל קטן את חיבורה לישראל. היא ומשפחתה היו חלק מהקהילה היהודית בקנזס סיטי, ואת האנטישמיות היא חוותה כבר בגיל צעיר, כאשר מתנקש רצח שלושה אנשים מחוץ למרכז הקהילה היהודית בעיר. בקולג’ היא הצטרפה לארגון הסטודנטים היהודים “הילל”, ולא היתה גאה ממנה כאשר התקבלה לעבוד בשגרירות ישראל בוושינגטון. ימים ספורים לפני ה-7 באוקטובר.
עם תחילת מלחמת “חרבות ברזל” החלו שרה וירון בעבודה אינטנסיבית. שרה ריכזה במסגרת תפקידה את הקשר מול משפחות החטופים, ירון היה שותף לנסיעות עבודה של השגריר וריכז משלחות של חטופים משוחררים שהגיעו לעיר. ותוך כדי עבודה, תוך כדי פעילות בלתי פוסקת למען המדינה שכל כך אהבו, נולדה וצמחה גם האהבה שלהם.
באביב 2025, ירון ושרה היו לפני ביקור בארץ. ירון רצה להפגיש את שרה עם הוריו ולבקש את ידה. החלומות נרקמו, העתיד עמד לפני הצעירים המבריקים, הערכיים כל כך, שרק רצו לחיות חיים עם משמעות וציונות.
ב-21 במאי 2025 פתח מחבל באש מחוץ למוזיאון היהודי בעיר, בזמן שהיו בדרכם לאירוע תרבות. המחבל, שפעל ממניעים אנטישמיים מובהקים, פתח באש לעברם רק בשל זיהויים כישראלים ויהודים. שרה וירון היו אמורים להתארס שבוע לאחר הפיגוע. מותם הותיר חלל עצום בקהילה הדיפלומטית ובמשפחותיהם בארץ.
יהי זכרם ברוך.
קארן דיימונד ז”ל
קארן דיימונד הייתה אישה שכל חייה היו שזורים בעשייה למען הזולת ובחיבור עמוק לעם היהודי. היא הייתה דמות מוכרת ואהובה בקהילת בולדר שבקולורדו, אישה שהשתמשה בכישרונותיה כדי לתת לסביבתה.
קארן התנדבה בארגוני צדקה מקומיים, לקחה חלק מרכזי בעבודת בית הכנסת בו הייתה חברה וניהלה במשך 25 שנה את תוכנית התמיכה בקשישים ונכים. לאחר שיטפון קשה שפגע בבית הכנסת בשנת 2013, היתה ממובילות השיקום והשתמשה בכישוריה כמעצבת פנים. מעבר לתרומתה המקומית, פעלה גם עבור העם היהודי כולו ושימשה מעל 30 שנה כחברת הנהלה בארגון הציוני הדסה.
קארן פעלה והשפיעה לא רק על הקהילה היהודית, אלא בכל מקום ומסגרת שהגיעה אליה. היא כיהנה כנשיאת מועדון הנשים של אוניברסיטת קולרדו, והיתה חברה בוועד המנהלים בתפקידים שונים. קארן אהבה מאוד מוסיקה, ובעקבות כך, תמכה בפילהרמונית של בולדר ובפסטיבל המוסיקה שאטוקווה, ואף סייעה בשיפוץ אולם גרוסין באוניברסיטת קולרדו. היא אירחה אירועים רבים של הפקולטה לרוקחות בביתה הפרטי לאורך כהונתו של בעלה, ד”ר לואיס דיימונד, כדיקאן בית הספר לרוקחות במשך 21 שנה, ולקחה חלק בוועידת העניינים העולמיים של האוניברסיטה. תרומתה המשמעותית לאוניברסיטה ולקהילתה זיכתה אותה בשנת 2019 בפרס Margaret Willard היוקרתי.
תרומתה של קארן לקהילה התקיימה תמיד במקביל לעיסוקיה הפרטיים. גם כאשר ניהלה עסק עצמאי לעיצוב פנים וגם כאשר גידלה את שני בניה אנדו ואיתן נשארה קארן מחוייבת לפעילותה הציבורית.
גם בנושא החטופים, קארן כהרגלה היתה מעורבת ופעילה עבור האחר ועבור העם היהודי. ב-1 ביוני 2025, במהלך עצרת סולידריות שקטה למען ישראל ושחרור החטופים שנערכה במרכז העיר בה השתתפה, הותקפה קארן באכזריות על ידי מפגין אנטי-ישראלי בשם מוחמד סברי סולימאן, שהשליך מטעני תבערה לעבר הקהל. בפיגוע נפצעה קארן קשה מאוד והיתה הפצועה הקשה ביותר מהפיגוע ובהמשך נפטרה מפצעיה בגיל 82. בפיגוע נפצעו עוד 8 בני אדם. קארן הותירה אחריה את בעלה לואיס, שני בניה, כלותיהן וחמישה נכדים. מותה זעזע את הקהילה היהודית בבולדר באופן עמוק מאוד, והיא חסרה למשפחתה, לקהילתה, ולמעגלים השונים בהם נגעה במהלך חייה.
יהי זכרה ברוך.
דן אלקיים ז”ל
דן אהב את החיים, את הטבע, ואת הזולת.
דן אלקיים, נולד וגדל בפרברי פריז בשכונה מעורבת של יהודים, ערבים ונוצרים. אהב לטייל, לשחק כדורגל, ובעיקר אהב אנשים והאמין בדו קיום בין העמים. הוא היה מהנדס תוכנה שעבר לסידני כדי לעסוק בתחום הטכנולוגיה, ומתוך אהבתו לשמש, לטיולים ולהרפתקאות.
דן היה אדם שחי את החיים במלואם. הוא אסף חוויות, אהב לטייל ופרסם על טיוליו בבאלי, תאילנד וייטנאם ועוד. הוא היה אדם שהבין את הערך של הדברים החשובים באמת. לאהוב, לטייל, להכיר אנשים ולצבור חוויות, ללכת עם התשוקות והרצונות עד הסוף ולחיות על מלא.
למרות עבודתו האינטנסיבית, דן פעל במקביל ללא הרף עבור אחרים. כשהגיע לסידני, התחבר ישר לקהילה היהודית ולשליחי חב”ד ולקח חלק פעיל בקהילה אליה היה מחובר.
ערכיו ואופיו המיוחד של דן התגלו במלוא עוצמתם ברגעיו האחרונים. ב14 בדצמבר 2025, בזמן שהגיע לחגוג עם הקהילה היהודית בסידני את חנוכה, החלו שני מחבלים במסע טבח רצחני כלפי חברי הקהילה. ברגעי האימה הללו, באצילות נפש וגבורה, זינק דן והגן בגופו על גופה של מטילדה הקטנה בת העשר, ובחר לסכן את חייו עבור הגנה על אדם אחר. גם הוא וגם מטילדה לא שרדו את הפיגוע האיום.
דן היה בן 27 במותו ועם עתיד מזהיר לפניו. מהנדס מבריק, אהוב על חבריו, הרפתקן עם לב רחב ורצון לחוות את החיים במלואם. הוא התיר אחריו הורים, 3 אחים, ו5 אחיינים. מול האור והגבורה שלו, חושך גדול הגיע ולקח חיים.
משפחתו של דן, קהילתו, קהילת משפחתו בצרפת וישראל וקהילתו בסידני כואבים באופן עמוק את לכתו.
יהיה זכרו ברוך.
מטילדה קמפבל ז”ל
מטילדה קמפבל הייתה אמורה להיות דור העתיד של חיים בטוחים ושקטים. הוריה, שנמלטו מאימת המלחמה באוקראינה, הגיעו לאוסטרליה בחיפוש אחר מקלט שבו יוכלו לגדל את ילדיהם ללא פחד. מטילדה הייתה בתם הראשונה שנולדה על אדמת אוסטרליה, והם קראו לה בשם “אוסטרלי” סמל לרצונם להשתלב ולהכות שורשים במולדת החדשה. היא הייתה ילדה מלאת שמחת חיים, סקרנית ומבריקה.
המורה של מטילדה תיארה אותה כנשמה עדינה להפליא, ילדה שהייתה לה יכולת נדירה לראות את הטוב בכל אדם וכ”קרן האור של הכיתה”. בן דודה סיפר שהיא הייתה האדם השמח ביותר שהכיר.
דווקא שם, במקום שהיה אמור להיות חוף המבטחים שלהם, קרה הנורא מכל. בערב נר ראשון של חנוכה, בזמן שמטילדה חגגה עם הקהילה את חג האורות, הרוע הטהור הגיע אל החוף. בפיגוע הברברי בבונדיי ביץ’, נרצחה מטילדה כשהיא בת 10 בלבד כשגופו של דן אלקיים מגן עליה, מטרים ספורים מאחותה סאמר אליה היתה קרובה בנימי נפשה. משפחתה מספרת שסאמר אחותה, שהיתה רק בת 6 בזמן הפיגוע, לא מבינה את משמעות המוות ושואלת “היכן מטילדה?”.
מטילדה הייתה הקורבן הצעיר ביותר בפיגוע, ודמותה הפכה לסמל לאומי לאובדן התמימות מול האנטישמיות והשנאה. היא לא נרצחה בגלל דבר שעשתה, אלא רק בגלל שהייה חלק מהעם היהודי. משפחתה, קהילתה וחבריה נותרו עם חלל עצום, ועם זיכרון של ילדה שהייתה כולה אור.
יהי זכרה ברוך.