יום העלייה 2019

יום העלייה, נובמבר 2019

"יצאתי מנתב"ג והיה לי קשה לנשום – גם מהחום וגם מההתרגשות"
דניאל זילברמן (דרום-אפריקה), אורית אפרים (אתיופיה) ונאווה הוניקמן (בלרוס) עברו מסעות שונים שהובילו אותם לאותו המקום. שלושה סיפורי עלייה מרגשים.

בשנה האחרונה העלתה הסוכנות היהודית לישראל למעלה מ 30 אלף עולים חדשים מ-99 מדינות בעולם. לכבוד "יום העלייה", שמצוין מדי שנה בישראל בתאריך ז' בחשוון (בסמיכות לפרשת 'לך לך', שבה מצווה אברהם ללכת לארץ ישראל), לקחנו לשיחה שלושה עולים שעלו בתקופות שונות כדי לשמוע על היום בו הם הגיעו סוף-סוף לישראל – כישראלים.

היה לי חשוב לעלות לישראל כי תמיד הייתי ציוני. בגיל 15 ביקרתי בישראל במשך שלושה חודשים וביליתי עוד כמה חודשים בישיבה בירושלים. מאז ידעתי שיום אחד אעלה ארצה.

דניאל סילברמן

"כשסיימתי את הפנימייה בעציון, מצאתי עבודה בתל-אביב בתחום הייעוץ הכלכלי ואני מתחיל לעבוד שם ממש עכשיו. זאת העבודה הראשונה שלי בישראל. בדרום-אפריקה עסקתי בנכסים ובנדל"ן בעיקר, במסגרת העסק המשפחתי. אנחנו משפחה מאוד קרובה, כל האחים עובדים בעסק. היה לי חשוב לעלות לישראל כי תמיד הייתי ציוני. בגיל 15 ביקרתי בישראל במשך שלושה חודשים וביליתי עוד כמה חודשים בישיבה בירושלים. מאז ידעתי שיום אחד אעלה ארצה."

מה הזיכרון הכי משמעותי מיום העלייה שלך?

"כל המשפחה, כולל האחיינים והאחייניות, הגיעו אלינו הביתה לבלות יחד את השבת האחרונה שלי ביוהנסבורג. התרגשתי בטירוף. אני מאוד קרוב למשפחה שלי והפרידה הייתה מאוד קשה. במוצאי שבת נכנסתי להתקלח ואז לפתע היכתה בי המציאות בפנים. התחלתי לבכות ולא הפסקתי לאורך כל הנסיעה לנמל התעופה. לא היה לי קל אבל הייתי משוכנע בהחלטה שלי, שהיא נכונה, ועליתי למטוס בנחישות. בנמל התעופה נציגה של משרד הפנים הציעה לי להחליף את השם מסילברמן לזילברמן כי הוא נשמע ישראלי יותר. במטוס הכרתי שתי בחורות נוספות שעלו מדרום-אפריקה והגיעו עם המון מזוודות. אני הצלחתי לדחוס הכול למזוודה וחצי. אחרי הנחיתה תפסנו מונית והנהג התעקש שהוא יצליח להכניס את כל המזוודות. הוא אמר 'אין בעיה, הכל יהיה בסדר'. אחרי שראיתי אותו מצליח לדחוס הכול פנימה – הבנתי שבישראל באמת הכול אפשרי".

מה אתה הכי אוהב בישראל?

"הכי אני אוהב את זה שאני פה בארץ עם השבט שלי, עם האחים והאחיות שלי, ומרגיש שיש לי היסטוריה משותפת של אלפי שנים עם כל מי שאני רואה ברחוב. בנוסף, אני אוהב שהכול בישראל קצר ולעניין: בדרום-אפריקה, אולי בהשפעת הבריטים, הכול מאוד איטי ולכל דבר יש טפסים וביורוקרטיה. אפילו להתחיל עם מישהי שמוצאת חן בעיני זה תהליך מאוד איטי עם הרבה שלבים. אפילו קורות החיים שם זה 4 עמודים ובישראל דוחסים הכול לעמוד אחד, הכול כאן תכלס ומהיר. ויש כמובן את האוכל הישראלי – אין על שווארמה ישראלית".

איך היו נראים חייך אם לא היית עולה לישראל?

"כנראה שהייתי ממשיך לעבוד בעסק המשפחתי ומשתעמם מכל רגע. יש בדרום-אפריקה קהילה של כמה עשרות אלפי יהודים ואין בעיה להמשיך לשמור על המסורת. הייתי בטח מקים שם משפחה אלה היו חיים אחרים לגמרי שאני לא רוצה לחשוב עליהם".

מיד אחרי שעליתי לארץ התחלתי שנת שירות. כיום אני לומדת עיצוב גרפי והוראה בירושלים, ובמקביל אני עובדת בסוכנות היהודית, כמדריכה באולפן לעולים חדשים ומקבלת את פניהם כשהם מגיעים לישראל.

נאוה הוניקמן

"מיד אחרי שעליתי לארץ התחלתי שנת שירות, התנדבתי בארגון של טיולים ושיעורים לעולים דוברי רוסית. בשנה השנייה אחרי שלמדתי כבר עברית עברתי לגן לחינוך מיוחד באלעזר. היה כיף עם הילדים כי הם קיבלו אותי מהיום הראשון עם המבטא שלי והעברית השבורה. אחרי שסיימתי את השירות הלאומי התחלתי ללמוד עיצוב גרפי והוראה במכללת 'אמונה' בירושלים. במקביל אני עובדת בסוכנות היהודית במשרת סטודנטית כמדריכה באולפן לעולים חדשים ומקבלת את פניהם כשהם מגיעים לישראל. היו לי כמה עבודות מזדמנות כמו מלצרות כדי לממן את עצמי ובעתיד אני רוצה להיות מעצבת גרפית כדי להתעסק באמנות שלי."

מה הזיכרון הכי משמעותי מיום העלייה שלך?

"אני זוכרת שזה היה יום חם מאוד, יצאתי משדה התעופה בנתב"ג והגוף שלי פתאום הרגיש אחרת. היה לי קשה לנשום – גם מהחום וגם מההתרגשות הגדולה מהשינוי הכי גדול שעשיתי בחיים. הפרידה מהמשפחה בבלרוס לא הייתה מרגשת במיוחד כי הם חשבו שזה זמני – הם לא ידעו שאני אשאר לחיות בישראל, וגם אני לא ידעתי אז. הגעתי לישראל לעשרה חודשים במסגרת תכנית 'מסע' (במהלכה מטיילים ומכירים את הארץ ואת הישראלים) אבל החלטתי להישאר. השהייה בארץ הרגישה לי טבעית כל-כך, הרגשתי שהגעתי הביתה אז התחלתי את תהליך העלייה במהלך הביקור. ארזתי מזוודה לעשרה חודשים ובסוף התברר שזאת הייתה מזוודה לכל החיים".

מה את הכי אוהבת בישראל?

"אני מאוד אוהבת את האנשים בישראל, יש פה משפחתיות גדולה מאוד ואפשר לדבר עם אנשים ברחוב מבלי לחשוש או להתבייש. יש כאן פתיחות מדהימה. בהתחלה היה לי קשה להתמודד עם הדחיפות בתור לאוטובוס, כי בבלרוס הכול מאוד מסודר בתורים ארוכים אבל התחלתי לאהוב את זה. האוכל הישראלי האהוב עליי הוא חומוס בעיקר בשכונת נחלאות בירושלים. בכלל ירושלים היא העיר האהובה עליי. ניסיתי לגור במקומות אחרים אבל בכל פעם אני חוזרת אליה מחדש; כיף לי לטייל בה ולראות אותה".

איך היו נראים חייך אם לא היית עולה לישראל?

"כל החיים שלי ידעתי שאני אעלה לישראל ורק חיכיתי שאגיע לגיל 18. לפני חצי שנה גם אחותי עלתה לישראל ואנחנו מחכות שגם אימא תצטרף אלינו. אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בבלרוס. אין לי שום געגוע למקום כי לא פשוט להיות יהודייה בבלרוס. אין לך קהילה, השם שלך קצת שונה אתה חוגג חגים שונים ובעצם אתה מישהו אחד בבית שלך ומישהו אחר ברחוב. אין שם הרבה אופציות לצעירים – לא מבחינת לימודים ולא מבחינת עבודה".

Photo Credit:

  • Photo Credit:
  • Photo Credit:
  • Photo Credit:
  • Photo Credit:
  • Photo Credit:

עלינו לישראל במסע ארוך דרך סודן. כשיצאנו לדרך לא היה לנו מושג איך נגיע בסופו של דבר – הייתה לנו תקווה שנגיע לארץ ישראל אבל אי-אפשר היה לדעת מה יקרה ואיבדנו לא-מעט אנשים בדרך. לילה אחד העלו אותנו למשאיות גדולות ויצאנו לנסיעה ארוכה מאוד עד שהגענו למטוס הישראלי שחיכה לנו באמצע השממה.

אורית אפרים

"אני עובדת בסוכנות היהודית, תומכת בעולים חדשים מאתיופיה ומדריכה אותם. היו לי שנים לא קלות בהתחלה, בהן הייתי צריכה ללמוד את השפה ולהתגבר על הגזענות שיש במדינה לצערי עד היום, אבל לשמחתי הצלחתי – התחתנתי בישראל, יש לי 5 ילדים ומצאתי את העבודה במרכז הקליטה לעולים חדשים. עלינו לישראל במסע ארוך דרך סודן. כשיצאנו לדרך, למסע של שישה ימים בלי אוכל ומים, לא היה לנו מושג איך נגיע בסופו של דבר – הייתה לנו תקווה שנגיע לארץ ישראל אבל אי-אפשר היה לדעת מה יקרה ואיבדנו לא-מעט אנשים בדרך. לילה אחד אמרו לנו שהגיע הזמן לעלות לישראל. פחדנו שהסודנים יתפסו אותנו ויהרגו אותנו אז עשינו את כל המסע בחושך. העלו אותנו למשאיות גדולות ויצאנו לנסיעה ארוכה מאוד עד שהגענו למטוס הישראלי שחיכה לנו באמצע השממה."

מה הזיכרון הכי משמעותי מיום העלייה שלך?

"אחרי הנחיתה לקחו אותנו לאשקלון והיינו בשוק שכולם לבנים. אחרי שלושה ימים עברנו לדירה בצפת ולא יצאנו מהבית במשך שלושה ימים. שמו לנו משהו לאכול. פחדנו לאכול, אפילו לא יצאנו לסלון, רק לשירותים ולמקלחת בקושי וישר חזרנו לחדר כי חשבנו שאנחנו נמצאים בבית של מישהו אחר. לא היה לנו נעים. עשינו הרבה שטויות בהתחלה כי לא הבנו. למשל נתנו לנו נעליים ובגדים אז סידרנו אותם במקרר כי חשבנו שזה ארון. האוכל היה ליד הנעליים".

מה את הכי אוהבת בישראל?

"אנחנו יהודים ומאז שנולדתי רק שמעתי על החלום לעלות לישראל. הקפדנו על החגים והשבתות ואני אוהבת מאוד את זה שבישראל אנחנו יכולים להמשיך ולקיים כאן את המצוות כי כולם יהודים ואכפת לאנשים אחד מהשני. אני אוהבת מאוד את העבודה שלי ואת היכולת לעזור לאנשים אחרים. הבת שלי הפכה לשליחה של הסוכנות היהודית ואני אוהבת את ההמשכיות. המקום האהוב עליי במדינה זה חיפה, יש בעיר חוף ים משגע ונוף נהדר ויערות גדולים שאפשר לטייל בהם. זאת עיר מדהימה. מעבר לזה אני מאוד אוהבת את השירות הישראלי, האנשים כאן מאוד שירותיים ואוהבים לעזור אחד לשני גם כשיש להם אינטרס וגם כשלא".

איך היו נראים חייך אם לא היית עולה לישראל?

"כשהייתי באתיופיה לא הספקתי לעבוד הרבה, חוץ מעזרה להורים בעסק המשפחתי. מתחילים ללמוד שם בגיל מאוחר, רק בגיל 10 נכנסתי בפעם הראשונה לבית-הספר ועזבתי את הלימודים באמצע כדי לעלות לישראל. היו למשפחה שלנו חיים טובים שם: משכורות טובות, משרות בחינוך, מעמד. אבל היה פחד גדול מאוד, כל הזמן. למדתי בבית ספר נוצרי ופחדתי שיקללו אותי שאני יהודייה, כילדה הלכתי ברחוב ופחדתי שיקללו אותי. אלה לא חיים".

Photo Credit:

  • Photo Credit:
  • Photo Credit:
  • Photo Credit:
  • Photo Credit:
  • Photo Credit:

הרשמה

אנו רוצים לחזק איתך את הקשר, ולשלוח לך סיפורים ועדכונים.

אנא להזין כתובת דוא״ל נכונה ולנסות שוב
אנא להזין כתובת דוא״ל נכונה

תודה רבה!
{{ email }}
נרשמת לקבל
עידכונים מהסוכנות היהודית