29 דצמ לפעמים סיפור קטן על שקשוקה או שיר של דודו טסה עובדים הכי טוב
- Copy Link
"לפעמים סיפור קטן על שקשוקה או שיר של דודו טסה עובדים הכי טוב"
5 שליחים של הסוכנות היהודית מחמישה מקומות בעולם בפרויקט מיוחד לחנוכה: כך הפצנו את האור היהודי
קסם כהן, שליחת הסוכנות היהודית של הקהילה ותנועת הצופים בסן-דייגו, ארה"ב
אני לא מתרגשת בקלות, או לפחות מנסה שלא להראות את זה. אבל בטקס יום השואה התקשיתי מאוד להחזיק את הדמעות. עבדנו עליו במשך חודש וחצי עם חניכי שכבת ח׳ של השבט. אף אחד לא דמיין שיום אחד לפני שנעלה לבמה, יתרחש אירוע ירי אנטישמי בבית הכנסת שאליו הולכות באופן קבוע משפחות מהקהילה שלי בסן-דייגו.
ברגעים כאלה תפקיד השליחה הישראלית מקבל משמעות אחרת. הפכתי ברגע למקור המידע וגם הצינור שדרכו מעבירים את התחושות לישראל ולשאר השליחים. אבל יותר מכל, זה הרגע שבו אני צריכה לוודא שהחניכים של השבט ממשיכים בשגרת הלימודים. הרבה רגישות נדרשת כדי לגעת בנקודות הכי כואבות לעם שלנו, ולהבנה שהשנאה והאנטישמיות עדיין קיימים בעולם. אסור לנו בתור יהודים שחיים כאן בסן דייגו להיות שאננים. אפילו במקום השליו הזה קורים דברים איומים.
בתור ישראלית אני כבר מורגלת בפיגועים. פה דקירה, שם ירי. תמיד זה כואב ותמיד מפחיד. יש אחדות גדולה שמחברת את המדינה ברגעים כאלה, והתחושה הזאת מתעצמת עוד יותר בימי זיכרון. בטקס יום השואה בקהילה נוכחתי לגלות עד כמה הילדים בוגרים ומשתפים את מחשבותיהם ורגשותיהם.
חשוב לי להנחיל לחניכים שאנחנו ממשיכים למרות הכול. שלא ניתן לטרור לנצח. גיל, שמיניסט שהיה בבית הכנסת בזמן הירי, עלה לבמה וסיפר בכנות מדהימה על תחושותיו. כל הרגשות התערבבו והתעצמו. המילים במצגת "נזכור ולא נשכח" היו חזקות מתמיד. מכאן נמשיך הלאה לחגיגות יום העצמאות, כי מגיע לנו לחגוג. אין לנו ארץ אחרת.
חנן וכרמל מגל, שליחי הסוכנות ותנועת בני עקיבא ברומא, איטליה
אחת המטרות שהצבנו בפנינו בשנה האחרונה היא לחבר את צעירי הקהילה היהודית ברומא לארץ ישראל דרך הערך של שילוב אנשים עם מוגבלויות. במסגרת התוכנית, ביום העצמאות האחרון, הבאנו יחד עם עמותת "שמחה לילד" משלחת של 15 ילדים וילדות ישראלים עם צרכים מיוחדים לחמישה ימים ברומא.
מדריכי תנועות הנוער "בני עקיבא" ו-"השומר הצעיר" ליוו את הילדים ברחובות העתיקים של בירת איטליה וגילינו במהרה שרומא מאוד לא נגישה לאנשים עם מוגבלויות. היא מלאה במדרגות ורחובות מרוצפים – סיוט למי שנאלץ להתנייד בכיסא גלגלים. הדרך לקולסיאום, לשער טיטוס, הייתה מאוד מורכבת וכולם עזרו. ביום האחרון לקחנו סירה לשיט על נהר הטיבר. הגישה לסירה הייתה מאוד צרה וגם היינו צריכים לעלות לקומה השנייה על הסיפון. הבנו עד כמה העולם מסובך יותר לאנשים עם מוגבלויות.
שיא הביקור היה הופעה משותפת של הילדים הישראלים וצעירי הקהילה היהודית על במת יום העצמאות. הבעיה: רגע לפני העלייה לבמה גילינו שהיא לא נגישה. היו כמה שניות של מבוכה: ילדים בכיסאות גלגלים היו צריכים לעלות לבמה והמדרגות הצרות לא התאימו. עוד לפני שהאיטלקים הבינו מה אפשר לעשות, הנוער של "בני עקיבא" תפס את מי שהיה צריך לתפוס ותוך 15 שניות כולם כבר היו על הבמה.
מרכז TEN בקיבוץ הרדוף בגליל
בכל שנה בדצמבר חוגגים בחיפה את החג של החגים – לציון המגוון הדתי והתרבותי של העיר המעורבת. תושבי העיר מציינים יחד את חנוכה היהודי, חג המולד הנוצרי, וחודש הרמאדן או חג הקורבן המוסלמים במטרה לקדם דו-קיום וסובלנות בין התושבים. זה הזמן בשנה שהעיר כולה מוארת לא רק בגלל נרות חנוכה ועצי אשוח, אלא בזכות הפתיחות והסובלנות שאנשים מגלים אחד כלפי השני.
לא רחוק משם, במרכז TEN שבקיבוץ הרדוף בגליל, המתנדבים חוגגים את המגוון הזה כל הזמן. קבוצת הסתיו שלנו מורכבת מ-12 משתתפים שמגיעים מחמש מדינות בארבע יבשות. הם נבדלים זה מזה בגיל, בשפה, ברקע הדתי ועוד. אבל ההבדלים האלה לא מפרידים ביניהם אלא דווקא מחזקים אותם במשימות המשותפות בהתנדבות. השנה הקבוצה זכתה לעבוד עם דיירי הקהילה השיקומית של בית אלישע, השכנים מהכפר הבדואי כעבייה, בוגרי התוכנית ובני משפחותיהם, משלחות נוצריות מהקהילות האנתרופוסופיות בגרמניה והולנד, ומבקרים עצמאיים מהונגריה, מהודו, מארצות הברית, משוויץ, מאוסטרליה, מהולנד וממקסיקו. המשתתפים חיים ונושמים דו-קיום ומקבלים במאור פנים את כל מי שבא בשערי המרכז.
מתיאס ברו, שליח החלוץ למרחב ברוסריו, ארגנטינה
מויסס-ויל היא עיירה קטנה בארגנטינה, שממוקמת כ-350 קילומטרים מהעיר רוסאריו. ב-1889 התיישבה בה קבוצה של 815 יהודים (136 משפחות) שנמלטו מפוגרומים ורדיפות ברוסיה. הם הגיעו לארגנטינה בסירה תחת הנהגתו של הרב אהרון הלוי גולדמן. מויסס-ויל הפך ליישוב הסמלי של הגאצ'וים היהודים שעיבדו את האדמה בארגנטינה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
אבל הקהילה היהודית הצטמצמה משמעותית כשהצעירים החלו להגר לערים הגדולות (כמו רוסאריו ובואנוס-איירס). כיום יש בעיירה רק כמה משפחות יהודיות שעדיין שומרות על המסורת. בחודש אוקטובר התכנסו יהודי מויסס-ויל, סרס ורפאלה (שני יישובים סמוכים עם קהילות יהודיות קטנות) בנסיון לחזק את הזהות היהודית של ילדיהם ולהילחם בהתבוללות.
כשליח של קהילת רוסאריו היה לי מאוד חשוב להשתתף במפגש הזה ולסייע להם. העברתי להורים הרצאה על אקטואליה ישראלית ו-40 ילדיהם השתתפו במפגש עם פעילויות בנושא ציונות ויהדות. הנסיעה לשם ארכה 4 שעות לכל כיוון. חזרנו הביתה עייפים אבל מאושרים כי ידענו שעוד נחזור הרבה פעמים לדבר על ציונות.
לירון לובל, שליחת הסוכנות היהודית במרסיי, צרפת
הגעתי למרסיי בתור שליחת הסוכנות היהודית לפני פחות מארבעה חודשים וצללתי ישר למים העמוקים. ארגנתי פעילות בתנועת נוער היהודית-ציונית-סוציאליסטית "הבונים דרור מרסיי" אבל נאלצתי להעביר את כל הפעילות בצרפתית מגומגמת כי אני בדיוק לומדת את השפה. מהר מאוד הבנתי שזה גם החלק הכי קשה בשליחות – הגשר שצריך לחצות.
מצד אחד יש לי כל כך הרבה ללמד את ילדי הקהילה היהודית על ישראל, אבל מצד שני אני לא תמיד מוצאת את המילים לעשות את זה בהתלהבות שאני מרגישה. שפה היא לא רק היכולת להתנסח נכון, היא בעיקר חלק עיקרי מהתרבות.
בפעולה הזאת החניכים התבקשו לעשות שימוש בדימוי יהודי שמתנשא מעבר לזמן ולמקום כדי לייצר זיקה ושייכות – ובחרו בתפוח בדבש. בגלל זה בחרתי בפעילות ויזואלית, שמאפשרת לתקשר באמצעות דימויים וסמלים ולא דורשת הרבה מילים.
בתור שליחה אני החוט המקשר בין ישראל לקהילה היהודית אבל בני-נוער צריכים יותר מטייטל, הם צריכים אמון. הייתי חייבת להיות יצירתית, להראות להם את ישראל האחרת מתוך המציאות שלי, מתוך האהבה שלי לשורשים שלך ולא בהכרח דרך הרצל ובן גוריון. לפעמים ריקוד קטן, סיפור על שקשוקה ושיר של דודו טסה עושים את העבודה טוב יותר.