בספטמבר 2014 מגיעים אוקסנה וויצ'לב זולודאייב, ובנם בן ה-16, ארתור, לשדה התעופה בן גוריון. קיבלה שם את פניהם בתם בת ה-19, אלכסנדרינה, שנשלחה לישראל לפני משפחתה דרך תכנית ״סלע״ (תלמידים לפני הורים) של הסוכנות היהודית. אלכסנדרינה התגוררה במרכז הקליטה בכרמיאל, שם למדה עברית ברמה גבוהה והתכוננה להרשמה לאוניברסיטה ולהשתלבות בחברה הישראלית. היא גם השתתפה ב"גרעין צבר," תוכנית האינטגרציה של צה״ל לעולים צעירים.
לאחר חודשים שהיו בנפרד, האיחוד ביניהם היה מרגש. משפחת זולודאייב היא רק אחת מהמשפחות הרבות שהסוכנות היהודית הצילה ב-90 השנים האחרונות—ובייחוד לאחרונה, שכן הסכסוך ממשיך להתקיים במזרח אוקראינה. הסיפור הקשה של משפחת זולודאייב נפוץ מדי, למרבה הצער, אך כמו בסופים משמחים אחרים, הסוכנות היהודית הייתה לצדם כל בצעד ושעל. זהו סיפורם.
במחצית השנייה של 2014 פרצו קרבות כבדים במזרח אוקראינה בין לאומנים אוקראינים לבדלנים פרו-רוסיים. לוגנסק, בה התגוררה המשפחה, הופצצה בכבדות. קרבות קרקע ניטשו ברחבי העיר. משפחת זולודייב התחבאה במרתף הבית, עם כמויות מוגבלות של אוכל, וחיה באימה במשך חודשיים. לא הייתה להם דרך ליצור קשר עם בתם אלכסנדרינה בישראל. העיר סבלה ממחסור קשה במזון , עובדים נותרו ללא שכר ורכושם של אזרחים מקומיים הוחרם ללא רחם.
עם חלוף הימים, המצב המשיך להתדרדר באופן דרסטי. הדיווחים היומיים התחילו להפחיד. "חיינו במצב של מלחמה, אזרחים נפצעים משני הצדדים," מספר ויאצ'סלב. "לא היה מי שיגן עלינו. בבתים לא היה חשמל, אספקת המים הייתה מינימלית ובזמנים מוגבלים. הטלפונים נותקו. הילדה שלנו בישראל חיפשה אותנו במשך חודשיים ולא יכולנו ליצור איתה קשר."
שום דבר לא תפקד בלוגנסק—לא משטרה, לא בתי ספר, ולא שירותי בריאות. שום דבר. הכל היה סגור. כולם פחדו לעזוב את בתיהם. בני משפחת זולודייב ישבו במרתף הבית שלהם, זה היה המקלט היחיד שלהם מההפצצה. הם חיו על תפוחי אדמה, שעורה, בצל ואוכל יבש.
כשלא היתה ברירה אלא לצאת להביא לחם, הם היו מחכים שעתיים בתור כדי לקנות אותו וברוב הפעמים עם הגיעם לראש התור כבר לא היה נשאר דבר. מכיוון שלא היו מקררים, הם לא יכלו לשמר כלום. כשחיבור האינטרנט התחדש, הדבר הראשון שעשו בני המשפחה היה סוף סוף ליצור קשר עם אלכסנדרינה בישראל, דרך סקייפ.
