ממזרח אוקראינה לישראל | הסוכנות היהודיתממזרח אוקראינה לישראל

ממזרח אוקראינה לישראל

ממזרח אוקראינה לישראל
בזמן שהמאבק ניטש ליד ביתם שבמזרח אוקראינה, משפחה אחת הצליחה לברוח ולצאת למסע לישראל. הסוכנות היהודית עזרה להם להתאחד.

תמונה: ויצ׳יסלאב זולודיאייב

בספטמבר 2014 מגיעים אוקסנה וויצ'לב זולודאייב, ובנם בן ה-16, ארתור, לשדה התעופה בן גוריון. קיבלה שם את פניהם בתם בת ה-19, אלכסנדרינה, שנשלחה לישראל לפני משפחתה דרך תכנית ״סלע״ (תלמידים לפני הורים) של הסוכנות היהודית. אלכסנדרינה התגוררה במרכז הקליטה בכרמיאל, שם למדה עברית ברמה גבוהה והתכוננה להרשמה לאוניברסיטה ולהשתלבות בחברה הישראלית. היא גם השתתפה ב"גרעין צבר," תוכנית האינטגרציה של צה״ל לעולים צעירים.

לאחר חודשים שהיו בנפרד, האיחוד ביניהם היה מרגש. משפחת זולודאייב היא רק אחת מהמשפחות הרבות שהסוכנות היהודית הצילה ב-90 השנים האחרונות—ובייחוד לאחרונה, שכן הסכסוך ממשיך להתקיים במזרח אוקראינה. הסיפור הקשה של משפחת זולודאייב נפוץ מדי, למרבה הצער, אך כמו בסופים משמחים אחרים, הסוכנות היהודית הייתה לצדם כל בצעד ושעל. זהו סיפורם.

במחצית השנייה של 2014 פרצו קרבות כבדים במזרח אוקראינה בין לאומנים אוקראינים לבדלנים פרו-רוסיים. לוגנסק, בה התגוררה המשפחה, הופצצה בכבדות. קרבות קרקע ניטשו ברחבי העיר. משפחת זולודייב התחבאה במרתף הבית, עם כמויות מוגבלות של אוכל, וחיה באימה במשך חודשיים. לא הייתה להם דרך ליצור קשר עם בתם אלכסנדרינה בישראל. העיר סבלה ממחסור קשה במזון , עובדים נותרו ללא שכר ורכושם של אזרחים מקומיים הוחרם ללא רחם.

עם חלוף הימים, המצב המשיך להתדרדר באופן דרסטי. הדיווחים היומיים התחילו להפחיד. "חיינו במצב של מלחמה, אזרחים נפצעים משני הצדדים," מספר ויאצ'סלב. "לא היה מי שיגן עלינו. בבתים לא היה חשמל, אספקת המים הייתה מינימלית ובזמנים מוגבלים. הטלפונים נותקו. הילדה שלנו בישראל חיפשה אותנו במשך חודשיים ולא יכולנו ליצור איתה קשר."

שום דבר לא תפקד בלוגנסק—לא משטרה, לא בתי ספר, ולא שירותי בריאות. שום דבר. הכל היה סגור. כולם פחדו לעזוב את בתיהם. בני משפחת זולודייב ישבו במרתף הבית שלהם, זה היה המקלט היחיד שלהם מההפצצה. הם חיו על תפוחי אדמה, שעורה, בצל ואוכל יבש.

כשלא היתה ברירה אלא לצאת להביא לחם, הם היו מחכים שעתיים בתור כדי לקנות אותו וברוב הפעמים עם הגיעם לראש התור כבר לא היה נשאר דבר. מכיוון שלא היו מקררים, הם לא יכלו לשמר כלום. כשחיבור האינטרנט התחדש, הדבר הראשון שעשו בני המשפחה היה סוף סוף ליצור קשר עם אלכסנדרינה בישראל, דרך סקייפ.

זה חלום עבור מישהו מלוגנסק להגיע למקום הזה, לישראל ... זה הבית שלנו, הבית האחד והיחיד שלנו.

המשפחה החליטה שהגיע הזמן לעזוב. הם עזבו את לוגנסק ב-2 בספטמבר, יום הולדתו של ויאצ'סלב. הדרך החוצה מלוגנסק הייתה איטית ומסוכנת. ויאצ'סלב דאג שלא יצליחו לעבור מחסומים בדרך—גם אלו הפרו-רוסיים וגם האוקראינים.

"רק בדרכנו לקראקוב, מרחק 300 קילומטר מלוגנסק, היו עשרה מחסומים. בכל פעם בדקו את המסמכים שלנו, ביקשו מהגברים להתפשט ולהוכיח שהם לא חמושים. הם בדקו פגיעות, שריטות על הגוף והיו רשימות פרטניות של בעלי אישור לעזוב," נזכר ויאצ'סלב. "הם מצלמים אותך. מולי ישבו גברים עם מסכות שרק הראו את עיניהם. הם חקרו אותנו: מה עשית שם? לאן אתה הולך? זה היה בכל מחסום, במשך שעות בכל פעם."

הדרך לקראקוב הייתה ארוכה, אך הם הגיעו לשם לבסוף. "הופתענו מקבלת הפנים החמה כל כך מחברי הסוכנות היהודית בקראקוב. מאוד נגעה לליבנו דאגתם של זרים מוחלטים, אנשים שרוצים לעזור ולתמוך בנו. זה מרגש, זה שימח אותנו,״ אוקסנה נזכרת.

נטליה גרינשטיין, מיחידת היהודים דוברי הרוסית, הייתה בקשר כל העת עם אלכסנדרינה זולודאייב בישראל. כשהמטוס של משפחת זולודאייב נחת בנתב"ג, אלכסנדרינה היה שם כדי לקבל את פניהם.

הסוכנות היהודית דאגה לכל, עד לפרט האחרון. ויאצ'סלב ואוקסנה מתגוררים כעת בתוכנית אולפן במרכז קליטה, שם הם יהיו במשך חצי שנה. ארתור לומד ב׳אורט-פוליטכניק,׳ תוכנית הסוכנות היהודית בנהלל, ואלכסנדרינה מחכה לגיוסה לצה"ל במרכז קליטה ברעננה, כמשתתף ב'צבר.׳

"אנו יכולים להשקיע את עצמנו באמת בלימוד עברית," אומרת אוקסנה. "אנו מקבלים זכויות קליטה ומתמקדים בלימודים. אנו מודים לסוכנות היהודית על הטיפול בבתנו; זה היה דרכה שהכרנו את הסוכנות היהודית."

אלכסנדרינה נרגשת להתאחד עם משפחתה. "זה חלום עבור אדם מלוגנסק להגיע למקום הזה, לישראל. ולא כולם זוכים להזדמנות זו. רק מי שיש לו את הזכות לעלות,״ אומר אוקסנה. היא מחייכת, "זה הבית שלנו, הבית היחיד שלנו."

Flow-Flow admin info: Please choose stream layout on options page.