חיים ארז, מילדי טהרן

סיפורו הלא ייאמן של חיים ארז

סיפורו הלא ייאמן של חיים ארז

בגיל 85, חיים ארז זוכר כל פרט בסיפור חייו המרתק. איך פרצה המלחמה כשהיה בדרך לגן בוורשה, המסע הארוך לישראל שעשה לבדו כשהוא רק בן 4, שיחות הבוקר עם בן גוריון וקבלת דרגת אלוף בצה"ל
חיים ארז | צילום: זוג הפקות

זה קרה לפני קצת יותר מ-77 שנה, ב-18 בפברואר 1943. לתחנת הרכבת ברחובות נכנס קטר שגרר אחריו כמה קרונות, ובהם 850 ילדים שנאספו מרחבי אירופה. הם עברו מסע הימלטות מטלטל מציפורני הנאצים ועד לחוף מבטחים בארץ ישראל.

בין הילדים האלה, שזכו לימים לכינוי "ילדי טהרן", היה גם הניק רוזנברג בן ה-8. "הייתה שם חגיגה גדולה מאוד", נזכר השבוע רוזנברג, ששינה מאז את שמו לחיים ארז. "ותיקי המושבה יצאו לקבל את פנינו יחד עם ילדי בית הספר המקומי שנופפו לנו. אנחנו מדברים על אמצע מלחמת העולם השנייה, ימים קשים מאוד, ועל סופו של מסע שנמשך שלוש שנים וחצי, לאורך יותר מ-15 אלף קילומטרים. התחלתי אותו כילד בן ארבע בוורשה".

את הריאיון עם ארז אנחנו מקיימים בימי הפסח, כשארז בן ה-85 נמצא בסגר ביתי מפני הקורונה, בביתו בקריית אונו. במהלכו מתגאה ארז בכך שהגרמנים לא הצליחו לנצח אותו. גם לא הרוסים, הפולנים, הסורים, הלבנונים והמצרים שפגש לאורך הדרך לארץ. אז אם הוא ניצח את כל אלה, שהקורונה תנצח אותו?

1 בספטמבר 1939

הוא נולד בוורשה בנובמבר 1935. לאמו היה מפעל לפרוות, ולסבו היו כמה תחנות קמח. היה להם טוב שם, אבל ב-1 בספטמבר 1939, יום פלישת גרמניה הנאצית לפולין, הכל השתנה. "הייתי בן 4, הלכתי עם המטפלת שלי לגן ואני זוכר שזה היה יום יפה מאוד", הוא נזכר. "פתאום השמיים התמלאו במטוסים והפצצות, העיר כולה בערה. רצנו למקלטים ונשארנו בהם במשך חודש, בו הגרמנים לא הפסיקו לתקוף עד שנכנסו לוורשה. יש לי זיכרון חזק מאוד ממצעד הניצחון של הצבא הגרמני, כשהחיילים מצדיעים להיטלר ולאנשיו שהיו על הבמה. צפיתי בכל זה מעל הכתפיים של אבא שלי".

הילד חיים, עם משפחתו בפולין | תמונה באדיבות חיים ארז
הילד חיים, עם משפחתו בפולין | תמונה באדיבות חיים ארז

תוך ימים פולין נחצתה לשניים: שלטון גרמני ושלטון רוסי. "באמצע היה גבול, שטח הפקר", נזכר ארז. "אבא שלי היה הראשון לעזוב, הוא נמלט לביאליסטוק הסמוכה. הוא הודיע לאמי שהשטח פנוי, הגרמנים נתנו לנו לעזוב וכולנו הגענו לשטח ההפקר במטרה להצטרף לאבא. אלא שאז הרוסים סגרו את הגבול מהצד שלהם ונשארנו תקועים באמצע, בעיצומו של החורף. ילדים התחילו למות, ואמא הבינה שצריך לעשות מעשה. היא תלתה על הצוואר שלי פתק, רשמה עליו איפה אבא שלי נמצא, הובילה אותי לגדר, הרימה אותה מעליה ושלחה אותי לרוץ לחפש את אבא. שומר אחד ראה אותי אבל רצתי מהר מאוד והצלחתי להתחמק. רצתי במשך שעות, בחושך, עד שהגעתי. אישה אחת שמעה ילד בוכה, יצאה החוצה, מצאה את הפתק ולמחרת הפגישה אותי עם אבי. בהמשך אבא שלח אנשים שישחדו את השומרים, וכך הצליחו לחלץ גם את אמא שלי".

בבית בוורשה, המשפחה שנותרה מאחור הפעילה עליהם לחץ לחזור. "הם אמרו שאולי הגרמנים לא יעשו צרות, ובמקביל הרוסים התעקשו שכל מי שעבר לשטח שלהם יוותר על האזרחות הפולנית שלו. אבא שלי החליט לחזור בחזרה. הוא נסע, נתפס ומאז נעלמו עקבותיו".

בינתיים החליטו השלטונות הרוסיים לאסוף את כל היהודים שחיו בשטחים שכבשו, כולל ארז ואמו, ולשלוח אותם ברכבות לסיביר, במסע שנמשך שישה שבועות. אלא שביולי 1941 המפה השתנתה: הגרמנים פלשו לרוסיה, הברית ביניהן הופרה והוחלט לשחרר את מאות אלפי היהודים ממחנות העבודה בסיביר. כך המשיך המסע של ארז. תחנה הבאה: אוזבקיסטן. "אמא שלי עבדה שם בבית מרקחת", הוא נזכר. "יום אחד כמה תושבים מקומיים שתו ספירט שגנבו ממנה, כי רצו לשתות אלכוהול. היא נשפטה על זה, ונידונה לעשר שנות מאסר. אותי שלחו בינתיים לבית יתומים בסמרקנד".

מעיראק למומביי, ומשם לאוקיינוס

בשנת 1942, גורלו של הילד הקטן מוורשה השתנה. צבא השחרור הפולני, בראשו עמד גנרל ולדיסלב אנדרס, היה בדרכו לאיראן כדי להצטרף למערכה נגד הגרמנים, וצירף אליו ילדים יתומים שאסף בדרך. חיים ארז היה אחד מהם. "עברנו תלאות באוניות ורכבות עד שהגענו בסופו של דבר לטהרן, שם פגשנו לראשונה את שליחי הסוכנות היהודית שאימצו אותנו מיד לחיקם", הוא נזכר. "מנהל המחנה שלנו היה דוד לאור, שנתן לנו בגדים ומזון. בכל בוקר היינו עומדים במסדרים ושרים: 'אנו עולים ושרים, על חורבות ופגרים'. המדריכים לימדו אותנו עברית וסיפרו לנו על ארץ ישראל".

כעבור כמה חודשים הוחלט לצאת במסע הארוך לארץ. בתחילה רצו לחצות יבשתית דרך עיראק, אלא שהנאצים כבר התבססו שם. בסופו של דבר הוחלט לצאת להפלגה ימית למומביי שבהודו, שם הם שהו מספר שבועות נוספים עד שהמשיכו לאוקיינוס ההודי, משם לתעלת סואץ, למצרים – ולארץ ישראל. התחנה הראשונה הייתה רחובות, "אבל כבר למחרת המשכנו לעתלית, ומשם שלחו אותנו לבית הבראה על הכרמל. גם שם הסוכנות היהודית המשיכה לטפל בנו מאוד יפה ונתנו יחס אישי. חילקו אותנו לפי מפתח מפלגתי: כל מפלגה דרשה את חלקה בילדים שהגיעו. ככה מצאתי את עצמי עם עוד 13 ילדים וילדות בנהלל".

מהר מאוד הפך ארז לילד ישראלי. "השתלבנו בחיי המושב, כל אחד בבית המשפחה המאמצת שלו", הוא מספר. "צריך לזכור שהמלחמה עדיין לא הסתיימה והרבה מאוד בני נהלל גויסו לצבא הבריטי. בכל הזמן הזה הסוכנות המשיכה לסייע למשפחות המאמצות שלנו באמצעים כספיים, בשירותי בריאות ובתחומים נוספים. היה לסוכנות חלק חשוב מאוד בטיפול ביהודים בעולם לפני המלחמה, במהלכה ואחריה".

בשנת 1947 הגיע איש הסוכנות היהודית לבקר את המשפחה המאמצת שלו, והגיש לארז חבילה מלאה בשוקולד ודברי מתיקה. לצידה היה פתק. "פתחתי אותו והיה כתוב שם: 'לילד חיים רוזנברג בנהלל שלום וברכה. אביך שבגרמניה שולח לך את החבילה הזו ביחד עם דרישת שלום. הוא מקווה שיתראה איתך בזמן הקרוב, כשמדינה עברית תקום ותפתח את שעריה לכל היהודים המחכים במחנות הניכר ברגע זה, רב שלום'".

השתלבנו בחיי המושב, כל אחד בבית המשפחה המאמצת שלו

חיים ארז

ילדי טהרן מגיעים לעתלית | צילום באדיבות חיים ארז
ילדי טהרן מגיעים לעתלית | צילום באדיבות חיים ארז

סיפרת שאביך נעלם. איך הוא הופיע פתאום?

"אכן אבי הביולוגי נעלם ונפטר באחד המחנות, אבל אחרי שהשתחררה מהמאסר אמי התחתנה מחדש. היא נסעה לפולין בסוף המלחמה רק כדי לגלות שהכל הרוס ולא נותר זכר מהמשפחה. בינתיים בעלה החדש הפך לבכיר בקהילה היהודית בבאדן-באדן שבגרמניה. כשיו"ר הסוכנות דאז דוד בן-גוריון הגיע לביקור במחנות העקורים, הוא התארח ללילה אחד בביתם. שם, בשיחה מקרית, היא סיפרה שנאבד לה בן וביקשה שיעזור לה למצוא אותי. הוא לא שכח את הבקשה, וכך הגיעה החבילה הזאת מאבי החדש. שנה לאחר מכן אמי ובעלה הגיעו לארץ באונייה. כשנפגשנו היא לא זיהתה אותי ואני לא זיהיתי אותה. היא איבדה אותי כילד פולני בן 6 ומצאה נער כהה בן 13 עם ידיים מלוכלכות מאגוזים".

צעידות בוקר עם בן גוריון

לצה"ל התגייס ארז כמדריך גדנ"ע ביישובי העולים בדרום. משם המשיך לקורס קצינים, לחם במלחמת קדש כחייל גולני ונשלח עם המחלקה שלו לשמור על בן-גוריון בשדה בוקר. "שם גם הייתה סגירת המעגל של חיי", הוא מספר. "בכל יום ליוויתי אותו בהליכת שמונה קילומטר. באחת מהשיחות שלנו שאלתי אם הוא זוכר את הסיפור שלי. הוא זכר, וכך נסגר המעגל. פעם הוא שמר עליי, עכשיו אני שומר עליו".

משם הוא המשיך לקריירה צבאית עשירה. הוא לחם במלחמת ששת הימים, הפך למפקד גדוד, לימים מונה לאלוף פיקוד הדרום ופיקד על פינוי סיני. הוא מילא תפקידים בכירים גם בגזרות הלחימה בלבנון. לאחר יציאתו לפנסיה כיהן במשך כשמונה שנים כמנכ"ל כימיקלים לישראל והיה יו"ר עמותת השריון בלטרון.

פרויקט חייו כעת הוא בניית מוזיאון שמספר את סיפורם של מיליון וחצי היהודים שלחמו נגד הנאצים. גם המוזיאון הזה ימוקם בלטרון, וייקרא על שמו של הנשיא חיים הרצוג ז"ל, אביו של יו"ר הסוכנות הנוכחי יצחק הרצוג. מאותם 850 ילדי טהרן שהגיעו אתו אפשר למצוא הכול מהכול. היו כאלה שלחמו ונהרגו במלחמת השחרור, היו שם גיבורי ישראל, שני אלופי צה"ל, טייסים בחיל האוויר, בכירים באקדמיה ובספרות.

"רק 20 מהם עזבו את הארץ כי הלכו לאיחוד משפחות מעבר לים, אבל בסך הכול זו הייתה עלייה מאוד מוצלחת", מסכם ארז. "כמה שזה משמח, זה גם עצוב. הילדים שהגיעו איתי, גם בגילאים וגם במדינות המוצא שלהם, דומים מאוד בהרכבם לאותם מיליון וחצי הילדים שהושמדו בשואה. גם הם יכלו להגיע לאותם הישגים ומקומות כמונו. לנו היה מזל, זה הכל".

חיים ארז לקח חלק בתערוכה המיוחדת "1 מתוך 90" לכבוד חגיגות ה 90 של הסוכנות היהודית, המוצגת בנמל התעופה בן גוריון.

חיים ארז ורעייתו, עם יו''ר הסוכנות היהודית יצחק הרצוג, תחת תמונתו וסיפורו של ארז בנתב''ג
חיים ארז ורעייתו, עם יו''ר הסוכנות היהודית יצחק הרצוג, תחת תמונתו וסיפורו של ארז בנתב''ג