מעיראק למומביי, ומשם לאוקיינוס
בשנת 1942, גורלו של הילד הקטן מוורשה השתנה. צבא השחרור הפולני, בראשו עמד גנרל ולדיסלב אנדרס, היה בדרכו לאיראן כדי להצטרף למערכה נגד הגרמנים, וצירף אליו ילדים יתומים שאסף בדרך. חיים ארז היה אחד מהם. "עברנו תלאות באוניות ורכבות עד שהגענו בסופו של דבר לטהרן, שם פגשנו לראשונה את שליחי הסוכנות היהודית שאימצו אותנו מיד לחיקם", הוא נזכר. "מנהל המחנה שלנו היה דוד לאור, שנתן לנו בגדים ומזון. בכל בוקר היינו עומדים במסדרים ושרים: 'אנו עולים ושרים, על חורבות ופגרים'. המדריכים לימדו אותנו עברית וסיפרו לנו על ארץ ישראל".
כעבור כמה חודשים הוחלט לצאת במסע הארוך לארץ. בתחילה רצו לחצות יבשתית דרך עיראק, אלא שהנאצים כבר התבססו שם. בסופו של דבר הוחלט לצאת להפלגה ימית למומביי שבהודו, שם הם שהו מספר שבועות נוספים עד שהמשיכו לאוקיינוס ההודי, משם לתעלת סואץ, למצרים – ולארץ ישראל. התחנה הראשונה הייתה רחובות, "אבל כבר למחרת המשכנו לעתלית, ומשם שלחו אותנו לבית הבראה על הכרמל. גם שם הסוכנות היהודית המשיכה לטפל בנו מאוד יפה ונתנו יחס אישי. חילקו אותנו לפי מפתח מפלגתי: כל מפלגה דרשה את חלקה בילדים שהגיעו. ככה מצאתי את עצמי עם עוד 13 ילדים וילדות בנהלל".
מהר מאוד הפך ארז לילד ישראלי. "השתלבנו בחיי המושב, כל אחד בבית המשפחה המאמצת שלו", הוא מספר. "צריך לזכור שהמלחמה עדיין לא הסתיימה והרבה מאוד בני נהלל גויסו לצבא הבריטי. בכל הזמן הזה הסוכנות המשיכה לסייע למשפחות המאמצות שלנו באמצעים כספיים, בשירותי בריאות ובתחומים נוספים. היה לסוכנות חלק חשוב מאוד בטיפול ביהודים בעולם לפני המלחמה, במהלכה ואחריה".
בשנת 1947 הגיע איש הסוכנות היהודית לבקר את המשפחה המאמצת שלו, והגיש לארז חבילה מלאה בשוקולד ודברי מתיקה. לצידה היה פתק. "פתחתי אותו והיה כתוב שם: 'לילד חיים רוזנברג בנהלל שלום וברכה. אביך שבגרמניה שולח לך את החבילה הזו ביחד עם דרישת שלום. הוא מקווה שיתראה איתך בזמן הקרוב, כשמדינה עברית תקום ותפתח את שעריה לכל היהודים המחכים במחנות הניכר ברגע זה, רב שלום'".
