אור כהן

"אני הרי נוסעת כדי לחזור". יומן מסע

נובמבר 2019

אני הרי נוסעת כדי לחזור
ארוחת שישי אחרונה עם המשפחה, חיבוק אחרון ופרידה: אור כהן, מפקדת ספינת הקרב הראשונה של צה״ל ואלופת ישראל בשחייה, יצאה לשליחות של שנתיים בארה"ב מטעם הסוכנות היהודית. יומן מסע מרגש שלא תוכלו להפסיק לקרוא

אור כהן | התמונה באדיבות המצולמת

כל מי שיצא פעם לטיול מכיר את הרגע הזה: מבחן המזוודה. לצידה ערימה של בגדים, נעליים, פן ועוד חצי מהחיים שלכם. בתוכה: מקום אחסון צר שיכול להכיל רק חלק קטן מכל אלה. לרוב מתמודדים עם הדילמה הזו אנשים שיוצאים לחופשה קצרה בחו"ל. היום אני מוצאת עצמי מול משימה קשה בהרבה: איך בוחרים מה לארוז כשיוצאים לשליחות של שנתיים מטעם הסוכנות היהודית בצד השני של העולם?

קוראים לי אור כהן, אני בת 28, מתגוררת בניצני-עוז ולמזלי כבר עמדתי בכמה מבחנים לא-פחות קשים בחיי. השתחררתי מחיל הים ב-2018 אחרי תשע שנות שירות, במהלכן זכיתי להיות מפקדת ספינת הקרב הראשונה בתולדות צה״ל. לפני כן הייתי אלופת ישראל בשחיית 50 מטר פרפר, וגם היום אני מתחרה מפעם לפעם בטריאתלון.

השבוע שלפני הטיסה: אוספת את הזיכרונות

אני מחליטה להתמקד בזיכרונות. הם ילוו אותי ב-24 חודשי השליחות הקהילתית שלי ברוד-איילנד, ארה"ב. את השבוע האחרון שלי בישראל אבלה עם האנשים הכי חשובים לי, במקומות הכי חשובים ועם המשמעויות שמאפיינות אותי וקרובות ללבי.

אני מתחילה בקייטנת סאנרייז לילדים חולי סרטן ואחיהם. אלה ילדים מקסימים, בעלי כוחות אינסופיים ומעוררי השראה. לכל אחד מאיתנו יש את הדבר שפותח לו את הלב – עבורי זה המקום הזה.

אמא שלי עברה את זה, וכן, זה קשה לי – אבל להם קשה יותר. אני מקבלת מהם הרבה יותר ממה שאני יכולה להעניק. זכיתי להכיר ילד מקסים שמתמודד עם עיוורון. הוא כתב לי: "כל אחד מאיתנו מתמודד עם עיוורון מסוים, מתמודד עם קשיים. השאלה היא מה אנחנו נותנים לעולם באהבה". להיות רחוקה מהבית ומישראל זה סוג של עיוורון, אבל לתת באהבה זה לקבל חזרה בכמות כפולה. ושליחות בשבילי זה לתת באהבה.

אני מכינה רשימה של מפגשים עם חברים ואנשים קרובים. זה מרגיש כמו משחק סודוקו. מנסה להרוויח את כולם, אבל קשה לתכנן את הזמן. אולי במקום מפגשים אצא למסע הופעות פרידה? אפילו כאן אני מבינה שיהיו המון אנשים שלא אספיק לראות. הטיסה בעוד פחות משבוע, הלו"ז מפוצץ. מתי כבר ימציאו גאדג'ט שיוסיף שעות ליום?

יום שישי בבית שלנו תמיד מלא ריחות ומוזיקה של הכנות לשבת. אני רווקה ועדיין גרה עם ההורים. אווירת המשפחתיות הזאת היא אחד הדברים שהכי יקרים לי. אבא מבשל במטבח, אחותי איב אחראית לקינוחים. זה יום עם אווירה, יום שמורידים בו הילוך. הרבה דברים מוזרים עוברים עליי השבוע, אבל הכי מוזר הוא שאני מתגעגעת למשפחה שלי בזמן שאני נמצאת לידה.

מתארגנת לנסיעה. אור כהן | התמונה באדיבות המצולמת
מתארגנת לנסיעה. אור כהן | התמונה באדיבות המצולמת

Photo Credit:

  • מתארגנת לנסיעה. אור כהן
    Photo Credit:
  • Photo Credit:
  • Photo Credit:
  • Photo Credit:
  • Photo Credit:

הלילה שלפני הטיסה: חיבוק אחרון מאימא

אני קמה בבוקר שבת אחרי שחלמתי על אמא שלי. כבר הרבה זמן שלא חלמתי עליה. בחלום היא הייתה יפה וחייכנית מתמיד. ארזנו ביחד את הארגזים למשלוח ושאלתי אותה אם לא הגזמתי עם כמות הדברים. עבדנו יחד כמו מכונה משומנת וסיימנו לארוז את הכל. אני מנסה לנצור כל רגע כזה כשהיא שוב לידי, לזכור כל פרט. האם היא באמת גאה בי? האם אני בדרך הנכונה? אני רוצה להאמין שאם היא ביקרה אותי בחלום דווקא עכשיו, היא עומדת מאחוריי גם בדרך הזאת. אני נאחזת עוד רגע בחיבוק החם שהיא נתנה לי כשאיחלה לי בהצלחה.

בשעה טובה, כל הארגזים מסודרים. זה מוזר לחיות פתאום רק מבגדים במזוודה, כשאני עדיין גרה בבית שלי. כשמגיע הרגע לשלוח אותם, פתאום נופלת ההבנה שזה באמת קורה. אני עוזבת את ישראל למסע של שנתיים. רחוקה מהבית ומהמשפחה, בתקווה לאמץ משפחה נוספת. 24 השעות האחרונות הרגישו כמו מבול. חברים ומשפחה לא מפסיקים לזרום. מצד אחד אני מתרגשת שאוכל לעצב את הדירה שלי, להכיר אנשים ונופים חדשים. מצד שני הקשר למשפחה כל-כך חזק. קשה להתנתק.

יום הטיסה: מבצע צבאי מורכב

קשה לי עם המילה פרידה. היא חד-משמעית מדי, חד-כיוונית. לכאורה אי-אפשר לחזור ממנה אחורה, אבל אני הרי נוסעת מתוך כוונה לחזור. אני מתקשה מאוד להירדם ויוצאת ב-6:30 בבוקר בפעם האחרונה עם וניל (הכלבה שלי) לטיול. עכשיו זה כבר ממש קרוב. קפה אחרון של בוקר, ארוחה משפחתית אחרונה. כל ההכנות האלה, הלו״ז המתוקתק, מרגישים לי כמו מבצע צבאי מסווג ומורכב.

כל הדרך לנתב"ג אני בודקת שלא שכחתי את המסמכים, הדרכון והדולרים. מנסה להתרכז כדי שהדמעות לא יציפו אותי כבר עכשיו. כשאנחנו בשדה ההתרגשות מגיעה לשיא: הפרפרים ממלאים את הבטן והעיניים רטובות. אני אומרת שלום אחרון לכולם, עם חיבוק ונשיקה, ואז עוד אחד ועוד אחד. מרוויחה רגע קטן. איזה מזל שזאת לא באמת פרידה.

השעה 1:00 לפנות בוקר ואני כבר על המטוס. רגע לפני ההמראה אני לא מתאפקת ושולחת הודעה אחרונה בקבוצה של המשפחה. מקווה שלפחות אחד מהם יענה ויקטין את הגעגועים העזים. בתוך דקות כאילו נפתחה בינינו תהום. אני חוגרת חגורה, נושמת עמוק ומעבירה את הטלפון למצב טיסה. כשאני מביטה דרך החלון, פתאום צפות בראש השאלות: מה אני עושה פה בעצם? השתגעתי? מזל שהמטוס מתחיל לזוז. עוד רגע והייתי יורדת.

אנחנו נוסקים. אני מעיפה מבט אחרון על תל-אביב מלמעלה. רצועת החוף שכל-כך אתגעגע אליה. להתראות ישראל היקרה, נתראה בחופש בעוד שנה.

השבוע הראשון בשליחות: ריח העוגות של אחותי מגיע עד רוד-איילנד

12 השעות במטוס עברו הרבה יותר מהר ממה שדמיינתי. ישנתי לאורך כל הטיסה כאילו פיזרו עליי אבקת פיות. קו החוף של בוסטון נראה מהחלון והפרפרים בבטן שוב מתחילים לעשות בלגן. שמישהו יגיד לטייס להזדרז כי כבר לא נשארה לי סבלנות.

אנחנו נוחתים, והנוף שיהיה הבית שלי בשנתיים הקרובות נגלה מול עיניי. אני בודקת שוב את כל המסמכים כמו שאמרו לי, מנסה להיות תלמידה טובה ולא לשכוח כלום. מי רוצה להתחיל מסע כזה ברגל שמאל? אז אני דואגת לרדת ברגל ימין. יאללה, איחלתי לשליחה בהצלחה.

היום הראשון עובר בשלום אבל גם בערפל. אני נפגשת עם כל-כך הרבה אנשים שמשכיחים ממני אפילו את הג׳ט-לג. אני מתבלבלת בשמות ובפנים. מזל שלפחות את האנשים במשרד אני זוכרת. בינתיים. נקווה שבימים הקרובים אתחיל להשתלט על כל זה.

ביום שישי מגיע הטלפון הראשון למשפחה. בישראל השעה בערך 14:00, ואני רחוקה אלפי קילומטרים מהבית. אבא עונה ושתיים מהאחיות שלי מצטרפות לשיחה, השלישית עדיין בצבא. אווירת שישי עוברת אליי דרך השפופרת. רעש של בישולים. נדמה לי שאפילו ריח העוגות של אחותי מגיע עד רוד-איילנד. דמעה זולגת, אפילו שתיים. אני מאחלת להם "שבת שלום" ומתארגנת ליום שני של פגישות בעבודה.

הארגזים שלי סוף-סוף מגיעים. 100 קילוגרמים של חיים שלמים מחכים שיפרקו ויסדרו אותם מחדש. חשבתי שהאריזה הייתה קשה, אבל הסידור מאתגר לא פחות. אני מוציאה דברים ואז מחזירה אותם, ואז מנסה לשים אותם במקום אחר. העיקר שארגיש הכי בבית. הראש שלי מלא בנתונים, פגשתי יותר מדי אנשים בפחות מדי זמן. אני קצת בשוק. מסביבי אנשים חדשים ותרבות חדשה וסערה של מידע. כולם רוצים לדבר עם השליחה החדשה. איך מצליחים לסדר את היומן ולהגיע לכולם? אני נזכרת שזה היתרון שלי, מה שלמדתי לעשות היטב. במצב של אי-ודאות עושים את מה שיודעים וממשיכים בשם. בסוף נמצא את הדרך הנכונה.

הלילה שבין שבת ליום ראשון, 2:00 (שעון ישראל), בגלגלצ מתנגן כרגיל השיר Hallelujah. כשהייתי מפקדת "דבורה" בצבא היינו נוהגים – כל הצוות – להקשיב ולשיר יחד. לוקחים פסק זמן מהמרוץ של החיים, מקשיבים למילים ביחד ונותים לשבוע החדש להיכנס בזרועות פתוחות. לזכר הימים האלה התחלנו גם בקבוצת השליחים את מנהג הללויה בקהילות השונות. כל אחד מתחבר בשעה 23:00 (שעון מזרח ארה"ב) לשיחת וידאו: צוחקים על החיים, טוענים מצברים לקראת השבוע ולבסוף מקשיבים לשיר כולם ביחד ונותנים לשבוע החדש להיכנס בברכה. להיות שליחה זה לחיות במשפחה.

פתאום כבר שבוע מאחוריי, והזמן טס. ככל שחולפים השבועות אני מרגישה שההלם פוחת והתחושה שלי משתנה. אני מרגישה פחות זרה ויותר בבית. אל תטעו, יש עדיין המון מה ללמוד והרבה להכיר – אבל אני אופטימית. אם זה יהיה השיפור משבוע לשבוע, בסוף השליחות הזאת אהיה מטאור.

Photo Credit:

  • אור כהן ברוד איילנד, ארה"ב | באדיבות המצולמת
    Photo Credit:
  • Photo Credit:
  • Photo Credit:
  • Photo Credit:
  • Photo Credit:

הרשמה

אנו רוצים לחזק איתך את הקשר, ולשלוח לך סיפורים ועדכונים.

אנא להזין כתובת דוא״ל נכונה ולנסות שוב
אנא להזין כתובת דוא״ל נכונה

תודה רבה!
{{ email }}
נרשמת לקבל
עידכונים מהסוכנות היהודית