אברי גלעד

"לרוב האנשים שאני פוגש, הטקס הדתי פשוט לא מדבר רגשית. הוא מרחף מעליהם והם מרגישים בו כמו ניצבים. מה פתאום שרב יחתן אותנו?"

לא מדברים על אחוזי הגירושין

ראשית, אין לי עמדה. אני לא בעד חתונות אזרחיות או נגד חתונות דתיות. אני בעד שכל אחד יעשה מה שמתאים לו.

יש אנשים רבים שהחתונה הדתית לא מדברת אליהם יותר, והטעמים ידועים - זהו טקס שחלקו בארמית לא מובנת ולא מתחברת, ולא לכולם דחוף להעלות את ירושלים על ראש שמחתם, ולהזכר בחורבן, ולהפוך את האישה לקניינו של הגבר. זה לא עולם התוכן שמדבר לזוגות רבים בימינו.

בנוסף, יש אנשים שלא אוהבים שהמימסד הרבני מתערב להם בחיים, בגלל הכרותם עם צורת ההתערבות שלו בחייהם בתחומים אחרים, שאינה נעשית דווקא בדרכי נועם, אלא, בדרך כלל, בכפייה. גם תהליך החתונה הדתית משלב הרבה אלמנטים של כפייה – הליכה למקווה, השיחה עם הרבנית ועוד עניינים שאין להם שום קשר לאורח החיים החילוני הטוטאלי, ולכן גורמים לדחייה מוחלטת אצל אנשים רבים.

עניין נוסף, שלא מדברים עליו בגלוי, הוא כמובן אחוזי הגרושין הגבוהים. כל מתחתן יודע בלבו כי ייתכן שיתגרש כעבור זמן כזה או אחר, ומעוניין לפשט את הליכי הגרושין. שהרי אם החתונה אינה מוכרת, גם לא צריך ממש להתגרש (ואני ממליץ בכל לב לחתום הסכמי ממון, גם אם זה נראה צעד סותר אמון ואהבה).

אבל הנקודה העיקרית, לטעמי, היא שהטקס הדתי אינו עוסק בייחוד של כל זוג, אלא מכניס אותם אל תוך כלל הזוגות היהודיים. מי שחושב שזה היופי בכל העניין, אני מכבד ומעריך, אבל בעיני העניין המרכזי בטקסים האזרחיים והאלטרנטיבים,הוא שהם שמים את הזוג במרכז. לא עם ישראל ולא בירת ישראל, אלא קודם כל זוג ספציפי אחד שמתחתן. ביום המיוחד הזה, אנשים רוצים שידברו עליהם ואליהם, לא משהו שמרחף מעל הראש שלהם ואינו מכיל אותם. לרוב האנשים שאני פוגש, שהם כמובן לא רוב האנשים, הטקס הדתי פשוט לא מדבר רגשית. הם מרגישים בו כמו ניצבים. מה פתאום שרב יחתן אותנו? הוא לא מכיר אותנו ולא מקבל את דרך חיינו, הכוללים מגורים משותפים לפני החתונה וכיו"ב. במקום בו אמורים להיות אמת וחיבור, נוצר עיוות על פיתול על סיבוך.

אז אנשים רוצים אלטרנטיבה. אלי באים הרבה זוגות שכבר עשו את הטקס הדתי ברבנות, ועכשיו הם רוצים טקס שמדבר עליהם. אני עושה טקסים ששמים את הזוג במרכז, את סיפור האהבה והקשר ביניהם, והם גם משעשעים, לעומת הטרחנות של הרבנים הדתיים. בטקסים שלי יש גם אלמנטים יהודיים, ברכות מתוך שבע ברכות, חלק מהטקס אני חובש כיפה, למשל, אבל אני לא מבין את העניין הזה שאומרים לזוגות "יום אחד לפחות תהיו יהודים". מי קובע מתי צריך להיות יהודים ואיך? דווקא ביום הזה אתה צריך לחוות קור וניכור? או שיש לך רקע ואז אתה מתחבר – או שלא. אני מעדיף לעשות טקס שהוא פחות כהלכתו, מאשר לכפות דברים. ולגבי המעמד החוקי של הטקסים האלה – לזה אני בכלל לא נכנס. מה שלא מוכר היום יהיה מוכר מחר, ובכל מקרה זו לא הנקודה – מדובר, אחרי הכל, בטקס.

חיותה דויטש

"הברית שכורתים ביניהם איש ואישה היא ייחודית להם, אבל היא גם חלק מברית גדולה בינם לבין משפחתם, עמם, ואלוקיהם".

אחר כך יש להם חיים שלמים...

עובדה מצערת למדי היא, שלרוב האנשים בעולם לא די באהבה. עובדה, שכאשר הם באים להקים משפחה, הם מוצאים לנכון למסד את הקשר ביניהם באופן רשמי כל שהוא, משפטי, אזרחי או דתי.

נישואין אזרחיים, שהם סוג של חוזה, מעצבנים אותי. נדמה לי שלא הייתי יכולה לחיות איתם ועם קטנוניותם. נישואין אזרחיים מכפיפים את קומתי, ומכווצים את משמעות בחירותיי כאדם, מפני שנישואין, בעיני, הם שלם הגדול מסך חלקיו. אחרת איך אפשר לעמוד בקשיים שהם מעמידים בפנינו? זו הסיבה שקיומה של צלע שלישית בחוזה הזה, נראית לי חיונית. בשפתי היהודית קוראים לה קדושה. האישה מתקדשת, והוא מקדש, ונעזוב לרגע את הפמיניזם. תיכף נחזור אליו.

מעשה הנישואין הוא מעשה של מצווה, מצוות ישוב העולם ותיקונו. הקמת משפחה היא מצווה, הולדת ילדים היא מצווה. המילה "מצווה" מייצגת משהו שהוא גדול מסך ארבע קירות, שני אנשים ורכב משפחתי אחד. מצווה היא ההפך מגחמה, או ממעשה של חולין. מצווה היא אביזר פעוט בתוך עולם שלם של ייעוד. התייחסות לנישואין כמעשה של מצווה שמה את הזוג שזה עתה נולד על רצף היסטורי, יש לה עומק, יש לה עבר ויש לה עתיד.

כדי ששני עולמות יצרו עולם שלישי צריך איזו אנרגיה ממקום אחר, אנרגיה דתית, אנרגיה של קדושה. ליצור משפחה, זה כמו ליצור ילד. לא די בכימיה, צריך שמישהו בשמים יפיח בגוף הבשר ודם - נשמה. "ברית" היא מילה נכונה לעניין זה, הברית שכורתים ביניהם איש ואישה היא ייחודית להם, וטבועה בחותמם האישי, אבל בה בשעה היא חלק מברית גדולה הקיימת בעל כורחם בינם לבין משפחתם, עמם, ואלוקיהם.

זה לא בהכרח הרב, אפשר גם בלעדיו. העדים חשובים יותר ממנו, כי הם מעידים שנעשה פה מעשה ממשי של קניין. לא קניין גוף, חלילה, האיש לא קונה לעצמו שפחה (הנה הפמיניזם) כשם שהאישה לא קונה לעצמה כספומט (לפי הנאמר בכתובה, מתחייב האיש לדאוג לכל צרכיה). האיש קונה מן האישה את האינטימיות. מאותו רגע, אסורה האישה לאיש אחר, ובאלף השנים האחרונות, מאז 'חרם דרבינו גרשום', אסור גם הוא לאישה אחרת. אין זו החלטה או חוזה שאפשר לקרוע תמורת פיצוי כספי הולם. זו מציאות שנקבעת. פעולה משפטית חתומה בחותם של מצווה ושל קדושה. זוהי, כמדומה, נקודת המוצא ששולחת אנשים בכל התרבויות, המבקשים להינשא, לכנסיה או לקאדי. מערכת ההתחייבויות ההדדית שמתחייבים האיש ואשתו זה לזה מקבלת משנה תוקף כשהיא נכללת בתוך מערכת של מחוייבות גבוהה יותר, כלפי גורם נוסף, הגדול משניהם. סוג של פרופורציה הכרחית.

אחר כך יש להם חיים שלמים לחשוב איך משאירים את הגורם הזה בחייהם, כדי שהללו לא יתמסמסו לתוך עולם של זוטות וקטנות, אלא יוארו באותה קדושה, ועומק ומשמעות שהיתה שם בתחילתם.